“תמונת השנה שלי” • עורכי וכתבי ‘כיכר השבת’ בוחרים את הרגע שלהם בשנה שהייתה

אומרים, שתמונה אחת שווה מאלף מילים, גם אלף מילים וגם מאה אלף – לא יספיקו לתאר ולספר את כל מה שעברנו בשנה החולפת, שנת תשפ”ד.
התחושות והרגשות, המראות והקולות, ורכבת ההרים הרגשית שנעה על ציר הזמן.
ביקשנו מעורכי וכתבי ‘כיכר השבת’, האתר החרדי המוביל בעולם, את התמונה שלהם מהשנה החולפת, התמונה שמקפלת את כל ההוויה הסוערת ורבת הפנים בשנה האחרונה. והנה, התמונות שלהם – לפניכם. תמונה שכזו • חיים אילוז
תמונת השנה שלי, היא לא תמונה אחת – אלא פסיפס של מילים. לא אלף, רק 390 מילים שינסו לתאר תמונת מצב, להציב ראי לכולנו.
תמונת השנה שלי היא רגעים ועוד רגעים מהשנה החולפת שחרוטים בראשי ואני מניח שבראש כולנו, בסיטואציות כאלו או אחרות.
בוקר שמחת תורה, אנחנו מתעוררים לצלילי האזעקות. אין לנו מושג מה קורה, מה מתרחש מרחק עשרות ק”מ מאיתנו, מה עובר על אחינו שבדרום.
אנחנו, בבית הכנסת – ממשיכים לחגוג עם התורה. אנו שמחים והם בוכים.
ואז, מתחילות להגיע השמועות. אוי, רגעים שאי אפשר לדמיין, שאין כוח לשחזר.
עוברי אורח שאינם מקפידים עדיין על שמירת המצוות, דואגים לעדכן את בית הכנסת הצוהל, לזרוק פרורי מידע, לשתף מעט מהבלבול הגדול.
מלחמה, מחבלים, חטופים, מאות הרוגים.
שום דבר מכל מה ששמענו לא היה נשמע אמיתי, לא היה נשמע הגיוני, לא נתפס בשכל אנוש. ומשכך, אנו, מעצימים את השמחה, בוחרים בהשם ובתורתו. רוקדים עד כלות הכוחות.
ורק במוצאי שמחת תורה אנחנו מבינים שמה שקרה באמת זה עוד הרבה יותר גרוע ואכזרי ובלתי אנושי – ממה שדמיינו.
זה היה לא קל להכיל את זה. כשאנו חגגנו ורקדנו ושרנו – אחינו ואחיותינו הופקרו, נרצחו, נחטפו, נפגעו. עולמות שלמים שנחרבו.
הכיצד?!
איך ייתכן שחצי מעמנו שמח וצהל ואחר נס על נפשו מאימת הנאצים?
האם אפשר להנגיש שאלה מהדהדת זו בתמונה אחת? בסרטון? בגיף?
לא.
אבל זו תמונת השנה שלי. דמיינו אותה.
לא בגלל הרגע ההוא, הרגעים ההם, של שמחת תורה, של הטבח הנורא, של מוצאי החג הקדוש שהבנו כי אנו בעצם באבל גדול – אלא בעיקר בגלל שלמפרע התברר לאורך השנה כי אלו הם חיינו במציאות הבלתי נתפסת בה אנו חיים.
חלק מתמודדים עם הרע ואחרים מנסים לחיות את הטוב.
בעוד הדרום חווה חודשי מלחמה מאתגרים, אחיהם ממרכז הארץ שבו חיש מהר לשגרה.
בעוד במשך שנה שלימה אלפים מפונים מבתיהם ומטלטלים כעלה נידף, כל היתר – חיים בשלווה ובשקט.
בעוד עשרות אלפי חיילינו נלחמים בעוז באויב שביקש להשמידנו, אנחנו חזרנו לעבודה, ללימודים, לשגרה.
וכן הלאה והלאה – החטופים שנמקים בשבי החמאס, הפצועים שנאנקים בייסוריהם, המשפחות שחרב עליהם עולמם ואיבדו את היקר להם מכל, תושבי הצפון שבחודשים האחרונים סופגים מטחי רקטות ועריהם הפכו לשוממים וחרבים – ומנגד, המסעדות ומקומות הבילוי, והעבודה – במרכז ובבירה ובכל שאר הארץ, חזרו לשגרה כאילו ישראל לא במלחמה.
האם זה נכון? האם לא? האם זו המציאות ואין מה לעשות?
אולי.
אבל גם בתוך השגרה, אפשר ורצוי וראוי – להכניס איזה “נושא בעול עם חבירו”, לא בכאילו, באמת. לא בשביל התמונה. יש רבנים בירושלים • ישי כהן למעלה משנה נמשכה מערכת הבחירות לרבנות הראשית, מערכת הבחירות הארוכה בהיסטוריית עולם הרבנות. שוב ושוב דחו את הבחירות, כל אחד והסבריו שלו לדחייה הארוכה, אך לבסוף הבחירות התקיימו באיחור של שנה וחודשיים. ובקרוב, ככל הנראה, נתראה שוב בסיבוב השני בבחירות על הרב הראשי האשכנזי לאחר התיקו הדרמטי.
11 שנים חלפו מאז הוכתרו הרבנים הראשיים היוצאים, בשבוע האחרון של השנה זכינו להיות חלק מאירוע היסטורי. חבר מועצת חכמי התורה, הגאון רבי דוד יוסף, נבחר לכהן פאר כראשון לציון ורב ראשי ספרדי. זכה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל ששני בניו ייכהנו במשרה הרמה ביותר בעולם הרבנות.
מערכת הבחירות, כאמור, הייתה הארוכה בהיסטוריה, אך עדיין, בניגוד לעבר, כמעט ולא ראינו עימותים פומביים. לא היה פילוג בהנהגה. גם ההתמודדות של הגאון רבי מיכאל עמוס לא הובילה להתקפות אישיות אלא מערכת בחירות כמעט נקיה שבסופה הוכתר הראשל”צ הגר”ד יוסף.
וזו תמונת השנה שלי: הראשון לציון הגאון רבי דוד יוסף, בבוקר של הבחירות לרבנות, שעות אחרונות במשרת חבר מועצת חכמי התורה. בערב, נכנס הרב למשרה הממלכתית לכהן כראשל”צ ורב ראשי.
וברגע הזה צריך להזכיר גם את הגאון רבי יהודה דרעי זצ”ל, רבה של באר שבע, שהיה בין המועמדים למשרת הראשון לציון. נגזרה הגזירה והגר”י זצ”ל נפטר חודשים ספורים לפני הבחירות, וברגע זה צריך לזכור ולהזכיר את זכרו של מי שהקים עולה של תורה בעיר באר שבע והפך אותה למרכז תורני.
והערה: נקווה שבעשור הקרוב יישנו את שיטת הבחירות לרבנות הראשית, שלא ניפגש שוב בביזיון שחזו עינינו במלון ‘רמדה’ הירושלמי, שוק תעסוקה זול המבייש כל רב בישראל, בטח כאלו המבקשים לכהן כרבנים ראשיים. השנה שעשתה לי בית ספר • חנני ברייטקופף מוצאי שבת של שמחת תורה, היה מתוכנן לי בקפידה, שהיתי עם משפחתי בבית, תכננו לפרק את הסוכה ואז לצאת להקפות שניות, לחזור הביתה ולהתחיל בשגרת החורף שהייתה אמורה להיות סוערת, דם בשל הרפורמה המשפטית שהגיעה לשיאה עם מאבקי הדת בתל אביב וגם בדל הבחירות המקומיות שהיו אמורות להתקיים כחודש אחרי שמחת תורה.
אך למרבה הצער, רצה הבורא והנורא מכל קרה, התעוררנו בבוקר לאזעקות ובומים מטורפים (למפרע התברר הנס, כשרקטה נפלה ממש ליד ביתנו, וחומר הנפץ נמצא רק כעבור שבועות בגן המשחקים) ולאט לאט כשקורי השינה עדיין היו עקשים, התחלנו להבין ולשמוע (משוטרים שהגיעו לזירת הנפילה) את מה שעוברים אחינו בדרום והמצב הבלתי נתפס אליו נקלעה מדינת ישראל.
ימים ספורים ממש לאחר שהעזנו בכלל להוציא את האף מפתח הבית, קיבלתי החלטה, שלמרות הקושי הגדול אני אסע לדרום, כדי לדווח על ההרס והחורבן שיצרו המחבלים המתועבים מחמאס והג’יהאד.
למרות שראיתי תיעודים לפני ולמרות שהכנתי את עצמי מראש, שום דבר לא הכין אותי למראות שראיתי בקיבוץ בארי, שבעה ימים אחרי הפשיטה של חמאס.
אך למרות כל הזעזוע, בסוף בסוף, מה שהכי הרעיד את נשמתי, זה כמובן גם הסיפורים קורעי הלב על המשפחות שהתפרקו, על הילדים שראו את הוריהם נרצחים מול עיניהם, על אותם אלו שראו כבר את המוות מול עיניהם ואת התחושה שהנה, אחרי כשמונים שנים, שוב יהודים הופקרו לגורלם, ושוב זה לא מעניין אף אחד בעולם.
אך מה שהכי זעזע אותי, וסליחה מציבור הקוראים, זה מסרק הכינים, שעליו עוד טיילו “ברחשים” למיניהם, ופה נפל לי האסימון.
החיים שלנו כל כך קצרים, ההורים האוהבים בטח סירקו את הילד בערב החג ולאחר מכן בדקו לו כינים, במחשבה, החלפתי את האב, גם הוא לא חלם שלמחרת יסתערו עליו בברבריות ובנאציזם, מחבלים שפלים ומרושעים, יכו בו בעוצמה וללא רחם למול עיניהם של משפחתו, והוא, לא רק שהוא לא יכול לעשות את הדבר הבסיסי – להגן על ילדיו, אלא שאותם מחבלים ארורים נטלו את חייו וחיי משפחתו.
המסקנה שלי מהצמרמורת שאחזה בי במשך כשעה שקפאתי ולא יכולתי לזוז, היא קצת קלישאתית, אבל מה לעשות היא אמיתית, הרבה פעמים אנחנו חושבים על דברים כבטוחים, הרי אין דבר בטוח כמו בית, ובסוף הכל יכול להשתנות – ובאכזריות, ולכן, החיים קצרים מדי, תהיו אנשים טובים ומועילים, שנה טובה באמת לכולנו והפעם, כולם יסכימו, אמן שתכלה שנה וקללותיה. עוד יוסף חי • מענדי קורטס ליל שישי. אור לי’ באלול. 9:30 בערב. באחד מאולמות התפילה בבית הכנסת המרכזי בעיר מגוריי, קריית מלאכי, נערכת התכנסות קצרה. ‘התוועדות’ בעגה החב”דית הפנימית. סביב שלושה שולחנות מאורכים ישובים מתפללים. הם מגוונים ברקעיהם, מגיעים מכל המגזרים. בראשם רב הקהילה וראש בית דין רבני חב”ד בארץ הקודש, הרה”ג הרב יצחק יהודה ירוסלבסקי. הסיבה להתייצבותם כאן היא בעיקר תפילה ותמיכה באביו של בעל יום ההולדת, שיושב בראש השולחן. הוא לבוש חולצה לבנה וכיפה שחורה על ראשו.
יוסף חיים אוחנה, יליד קריית מלאכי, שלמד שלוש כיתות מתחתיי בתלמוד תורה החב”די המקומי, חגג באותו ערב 24. הוא נחטף לעזה ממסיבת הנובה, אחרי שהציל חיים וחילץ יהודים מאזור התופת במסירות נפש, ומאז הוא שם. גורלו לוט בערפל.
לאביו, אברהם אוחנה, אבי כפי שהחברים מכנים אותו, משגיח כשרות לפרנסתו, הייתה בקשה אחת קודם יום ההולדת: להתכנס יחד בתאריך הזה, לתפילה משותפת, להתחזקות; ושיאמרו ביום ההולדת את פרק כ”ה בתהלים. זהו הפרק שלפי המנהג שמקורו בבעל שם טוב הוא הפרק המתאים למספר שנותיו של בנו, נכון ליום הולדתו. לפי המנהג בכל יום יש לומר את פרק התהלים שלפי גיל האדם. מי שחגג עשר ונמצא בשנתו ה-11 אומר פרק י”א, ומי שמציין יום הולדת 24 אומר פרק כ”ה.
על אוחנה יתכן שלא שמעתם. דמותו נעדרת מאור הזרקורים. לא כי הוא לא נלחם למען חזרתו של בנו, אלא כי הוא עושה זאת בדרכו שלו. האמיתית, הפנימית, שסוחפת אחריה כל מי שמדבר עמו. בשנה האחרונה הוא הוזמן רבות להרצאות, לערבי חיזוק. הוא מספר את סיפורו ומחזק את סביבתו. הוא בטוח, כך הוא אומר, שאמונה וביטחון – חשיבה שיהיה טוב – בכוחה לחולל טוב בפועל, ולהשיב את בנו.
כשההתוועדות מסתיימת הוא מתחיל לנגן ניגון. דידן נצח. אנחנו ננצח. הוא משלב ידיים עם כמה ממכריו ורוקד בעיניים עצומות סביב השולחן. קשה שלא להידבק. זה ריקוד של אמונה, של ביטחון שיהיה בסדר, שיהיה על מה לרקוד גם בגשמיות. אחד הנוכחים משנה בשלב מסוים את הניגון ומתחיל לפזם “עוד יוסף חי”, כמילות הבשורה שניתנו ליעקב אבינו, וכשמו של יוסף חיים אוחנה. הנוכחים כולם מצטרפים. הזעקה נמשכת דקות ארוכות.
כשיוסף הצדיק נלקח למצרים, משתף האבא במוטו שמלווה אותו, זה נראה במבט ראשון כבלתי מתקבל על הדעת. איך זה יכול להיות ולמה זה קרה. אבל אז, לבסוף, אחרי כמה שנים, רואים שהוא יצא מהכלא ועלה לגדולה ולמלוכה. בעזרת השם, כן תהיה לנו עם כלל החטופים – שייצאו מגלות לגאולה במהרה. טבחו בעמי • איצלה כץ כשאני ניגש לבחור את תמונת השנה שלי, רצות אצלי המון תמונות בראש. יותר מידי תמונות. ברור – כי ישן מפני חדש תוציאו והפלאשבקים והתיעודים המשמחים מעזה ולבנון של החודש האחרון רצים בחדות יותר, והם גם משמחים יותר.
אבל דווקא בגלל זה, בגלל העובדה כי מדובר באחת התמונות הישנות יותר בלוח השנה העמוס שהיה לי מאז שאני זוכר את עצמי, העובדה כי תמונה אחת לא יוצאת לי מהראש – היא הסיבה לכך שזאת תמונת השנה שלי.
אני יודע, שיותר כיף לזכור רגעים טובים של הצלחות ושמחה, אבל התמונה הזו, מכל התיעודים המזוויעים שצפיתי בהם לאחר שמחת תורה, היא זו שגרמה לי לפרץ הבכי המטלטל, שלושה ימים אחרי הטבח ביישובי העוטף.
כעורך באתר חדשות, בפרט בימים הראשונים, המוח פעל על אוטומט. משהו במוח סתם את הרגש – אולי כי הוא (המוח) הבין שאם אתן לרגש לפעול – אני לא אשרוד. וכך, מצאתי את עצמי מדווח בסוג של אדישות, את הידיעות הכי מצמררות שמעולם לא חשבתי שאיאלץ לדווח עליהם.
עד שנתקלתי בתמונה הזו. תמונה אחת – שגם אלף מילים לא יוכלו לתארה. מתנדבים חרדים מארגון איחוד הצלה מחזיקים תינוק חמוד שאיבד את הוריו, והם מאכילים אותו מטרנה מאולתרת, עד שיימצא שאר בשר וגואל לילד, שלא מבין דבר.
ישבתי מול המחשב במשרדי ‘כיכר’. הבטתי בתמונה ולא הצלחתי לתפקד. הבטתי בה והבטתי בה והבטתי בה, עד שההבנה הכתה בי. טבחו בעמי. טבחו באחיי ואחיותיי, עינו אותם ורצחו בהם. קישינב, גרמניה ופולין – אבל לא בשחור לבן או צהוב חום. חי. צבעוני. בועט. דוקר. צובט.
במשך דקות ארוכות מיררתי בבכי, עד שהבוס ניגש אליי, הניח יד על הכתפיים שלי. לא אמר מילה. הסתכל על התמונה והבין הכל.
אבינו מלכנו – אנא, נקום לעיננו נקמת דם עבדיך השפוך. לִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים • יהודה גליקמן שנה שלמה אך לא תמימה חלפה מאז מתקפת החמאס הארורה שטלטלה את עולמי כמו גם את עולמם של רבים מאוד מעמנו.
טרם עיכלתי עד הסוף את עומק הזוועה, הכאב, השכול, הצער של אלו שאיבדו את יקיריהם במתקפה או במלחמה שפרצה בעקבותיה – ומעל הכל את עוצמת ההקרבה של הגיבורים שנפלו או נפגעו לצמיתות בקרבות, באופן גלוי או במחשכים.
לכל אורך השנה מלווה אותי תמונה – מפגש יוקד שהטיל אותי בבת אחת לפרופורציות אליהן לא ציפיתי.
בשבוע הראשון למלחמה ניגשתי לבקר בביתם של מספר משפחות היושבות שבעה על מות יקיריהן. רציתי להביע את הערכתי הגדולה לקורבנם והקרבתם, אך במקום למצוא שבר וכעס פגשתי הורים יוקדים באמונה תמימה, בחוסן אדיר שבקע מהם כמו אור יקרות.
אחד הבתים היה של משפחת הסמל בן רובינשטיין הי”ד מהוד השרון, לוחם לוט”ר מעוטר, שנפל בקרב עם מחבלים בעיצומו של יום שבת שמחת תורה.
אביו וסבו הפתיעו אותי עם עוצמת אמונתם היוקדת – תוך כדי שהם מאירים אליי פנים ומתנצלים על כך שהם צריכים לקבל את פניהם של המנחמים הרבים שפוקדים את הבית.
כשיצאתי ברטט מבית המשפחה הגיבורה הזו – הפסוק שעלה במחשבתי היה “דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים”.
זו גם התחושה שליוותה אותי מאז, ואיתה אני מגיע לראש השנה כאשר כולי תקווה ותפילה שנזכה לשנה של נחמה ושמחה. תכלה שנה ומכאוביה. תחל שנה וברכותיה.
בתמונה: עם סבו היקר של לוחם צה”ל בן רובינשטין הי”ד שמסר את נפשו למען עם ישראל. תמונה אחת • איציק אוחנה תמונת השנה שלי, היא לא תמונה אחת, בעצם כן.
היא לא תמונה אחת שמסמלת אירוע אחד, רגע אחד. היא כן תמונה אחת שמסמלת אירועים רבים ורגעים אינספור.
זו התמונה שמלווה את מדור ‘זופניק’, שגם השנה היה למדור הכי נצפה ונחשק.
בכל שבוע אני מקבל מאות תיעודים משלל אירועים של רבנים, זמרים, אנשי תקשורת ומי לא, ומתוכם צריך לזקק ולהגיש רק את מה שמעניין אתכם הגולשים.
וכך, גם בשנה זו, זופניק הוא המדור הכי חזק שקובע סדר יום, שאברכים ובני ישיבות מפיצים אותו במייל ומדפיסים אותו כדי שיוכלו לקרוא אותו בזמנם.
כולם רוצים להיות שם – אך לא לכולם אנו יכולים להיענות כל הזמן, לצערי.
נמשיך להתאמץ בשבילכם, זה הזמן שלי להודות לעורך הראשי חיים אילוז שמסייע במלאכה הרבה ולבקש מחילה מכל מי שממש התאמץ ולא זכה להתפרסם. אולי בשנה הבאה. לנצח • נתנאל לייפר הסרטון הקצר בו נראה אברהם פריד מצטלם עם החייל אלקנה ויזל הי”ד, מגלם מבחינתי את השנה הנוראה שעברנו. את הרגעים האלה, שהנה הם היו פה איתנו, חיים, מדברים, צוחקים ושרים – ויום לאחר מכן הם כבר אינם והצער נורא.
פריד בדרכו הצנועה והנעימה, העניק למשפחתו של ויזל כבוד מיוחד, כשאירח בבניני האומה את אחיו של ויזל לביצוע משותף ללהיט החסידי שפריד חידש בתקופת המלחמה – “לנצח” – “י-ה זכות אבות”. על הבימה הוקראה גם צוואתו המצמררת של ויזל והוקרן הסרטון המשותף שלו ושל פריד בעת ביקורו של הזמר בבסיס הצבאי. ויזל האח התגלה כזמר משובח במיוחד, והיה זה רגע של תפילה לניצחון ולזכות אבות שתגן עלינו במהרה. הושע נא • ישראל גראדווהל התמונה הזו צולמה בבוקר הושענא רבה, ערב שמחת תורה התשפ”ד.
כאן אני נראה בבית הכנסת השכונתי בבית שמש, נוטל לולב ביום האחרון של חג הסוכות, במהלך ההושענות.
הושע נא אדמה מארר, הושע נא.
הושע נא נפש מבהלה, הושע נא.
אילו ידעתי באותם רגעים מה יתרחש בעוד 24 שעות, התפילות על הלולב והערבות היו נראות אחרת, ללא ספק.
יה”ר שהשנה הזו תהא שנת ברכה והשגחה עליונה על העם היושב בציון. לא עוד מות קדושים, לא עוד גזירות קשות. אבינו מלכנו, נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך.
לשנה טובה ומתוקה בה יתמו שונאינו וכל מבקשי רעתנו. עם ישראל חי • יוסי שכטר ברגע שיהודי נתקע, אין הבדל בין ספרדים, חסידים, ליטאים, חילונים, עצניקים, שונאים, מחבלים – כולם עוזרים ליהודי, איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק.
כמאמר החכם: למות למדנו רח”ל – שאפשר ביחד (באסונות), הגיע הזמן שנלמד לחיות ביחד!!!
שתהא שנה טובה ומבורכת, מתוך אחדות העם שיקרב את הגאולה! הותר לפרסום • משה מנס השנה שלי/נו מורכבת מכל כך הרבה תמונות קשות, כך שקשה לבחור. אז אקח אותנו תחילה לתמונה שתעלה לכם חיוך על הפנים. תמונה של ראש העיר הקודם של אלעד שיצא יחד עם חבורת קשישים ללכוד קופים במטרה להביא אותם אל פינת החי של העיר ולשמח את הילדים.
כשנחשפתי לראשונה לסיפור הזה, זה היה נשמע לי מופרך. אבל הטוויסט בעלילה הולך וגודל כאשר אחד הלוכדים שהיה פנסיונר בן 70 פקח לשעבר ברשות הטבע והגנים ננשך בידו ע״י אחד מקופי הלמור ולמרבה הצער – כנראה בצירוף מקרים טראגי – הוא לקה באותו לילה באירוע לבבי חמור והלך לבית עולמו. בהחלט סיפור הזוי, שמשקף שנה הזויה.
והנה עוד תמונה אחת עצובה – אבל היא נצורה בליבי. תמונה שבכל פעם שאני נזכר בה, נגרמת לי מועקה גדולה. היה זה לפנות בוקר של יום ראשון. אני וחובש נוסף לקחנו גופת חייל, חלל שנרצח בידי בני עוולה בעת הלחימה בעזה.
לקחנו אותו מבסיס שורה אל בית החולים שם היה צריך לעבור פרוצדורה רפואית. לבקשת הרופא עזרתי לו לטפל בגופת הקדוש ואז ראיתי שלגופת הקדוש טלית קטן ספוגה דם.
משום מה, טלטל אותי מאוד המציאות שהוא לבש ציצית רשת שהייתה באותה דוגמה שגם אני לבשתי, כך שהרגשתי שייכות וקירבה גדולה אל אותו חייל שלפני כן לא הכרתי.
לקחנו אותו בדרך חזור, תוך נסיעה בגשם השוטף. אני, נוהג, והחובש שלצידי יושבים בשקט, כל אחד מכונס בעצמו, כשלפתע מודיעים את שמו ברדיו ״הותר לפרסום שמו של החייל שנפגע ממטען בעת פעילות מבצעית, החייל, אבא לשלושה ילדים תושב ירושלים…״.
התחלנו שנינו לבכות. עד שהגענו חזרה לשורה. הורדנו אותו ואני זוכר את עצמי עונה לחייל שבכניסה ששאל אותי ׳מה קורה?׳ – ״כן אחי, הכל טוב. החיים תותים״. בספרם של לוחמים • יוסי פיינשטיין השנה החולפת הייתה קשה ומאתגרת לכולנו. תשפ”ד נאספת ושוקעת באופק ותכף תלך מאיתנו אבל באמת היא נותרת נטועה עמוק בתוכנו, ומי יודע אולי לתמיד. ישנם שנים שבאות והולכות ויש שנים שהן כאן כדי להישאר, שנים שמותירות סמני מאבק וחותם של התמודדות.
כזו הייתה תשפ”ד מלאה יגון ושכול אבל וחורבן, אבל היה בה מאבק על החיים של ‘עם חפץ בחיים’, עם שכותב בדם התמצית את ‘ספר החיים’ של עצמו.
תשפ”ד מלאה ב‘אנשי השנה’ –
אלו שזו הייתה השנה האחרונה שלהם.
אלו שבחרו בשנה של אחרים על פני השנה של עצמם.
אלו שאמרו היננו הולכים לאלתר, ואתם תלכו לחיים טובים ולשלום.
רס”ם (במיל’) אלישע לוינשטרן הי”ד מחריש, לוחם שריון בגדוד 8104, נפל בקרב בדרום רצועת עזה, בן 38 בנופלו. (הותיר אישה וששה ילדים הי”ו) הוא הוא דוגמה לכך, למרות אופיו של אלישע שהיה צנוע, ‘שייף עייל שייף ונפיק’ הוא ‘הותר לפרסום’ בזכות תמונה בה הוא נצפה מתעמק בלימודו הקבוע ברמב”ם, ומשקף את המאבק הכפול של החיים על המוות ולא פחות מכך, את המאבק של הקודש על החול.
זו אולי תמונתו האחרונה, אבל זו בהחלט תמונת ניצחון.
“ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה, ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה”, (רמב”ם הלכות מלכים ז טו). יש תקווה • ישראל נמדר מאיה ואלירן היו מהצעירים שנרצחו בדם קר במכולה ליד המסיבה ברעים, התמונה מלמדת אותי שיש פה סיפורים מורכבים ושסיפור ועוד סיפור זה לא שני סיפורים, זה סיפור אחר לגמרי, גדול יותר מסך חלקיו.
אבל עם כל הכאב, יש תקווה גדולה. זכיתי להיפגש עם המשפחה של אלירן מזרחי, ראיתי את האבא חיים והאמא חופית, אנשים יקרים שהראו לי שיש תמיד המשך למרות כל הקושי.
המשפחה יצאה לסייע באריזת חבילות לתושבי הדרום ממש בסמוך לשביעי באוקטובר, עוד לפני שהדמעות יבשו מעינייהם – זהו הכוח הגדול של עם ישראל, להמשיך הלאה למרות הכל ולעסוק בדאגה לאחר בכל מצב שהוא. עם של גיבורים • שמאי צוק השנה האחרונה הייתה הקשה, אולי הקשה ביותר שידע עם ישראל בעשרות השנים האחרונות. דם ישראל ניגר כמים, מראות ומאורעות שלא ידענו ולא הכרנו מאז השואה.
מתוך תהומות הכאב התגלו והתפרצו העוצמות הכבירות של עם ישראל. חבֵרות, גבורת הרוח, נחישות והקרבה – אלו הן סוד העוצמה של עם ישראל. חושבני, כי תמונה זו מתמצתת את כולן.
חבֵרות – במבט ראשון, קשה לפספס את החברות שבתמונה; החייל שמתאמץ לעמוד על החומה בכדי להשתתף בהלוויה – נעזר בשני חבריו כדי לשמור על שיווי המשקל. והחברים? הם שם רק בשבילו.
אך עומק נוסף טמון בתמונה. שלא נדע, אדם שנאלץ ל”היפרד” מרגליו, ובוודאי בתחילת החיים, הרי הוא כמי שנולד מחדש. עליו להסתגל ולהתרגל למצב, לקושי ולכאב – הגופני והנפשי. ואת כל הכאב האישי והקושי הגדול, מאפסן החייל הקדוש שבתמונה בפינת הלב, ויוצא ללוות את חברו בדרכו האחרונה.
גבורת הרוח ונחישות – מי שזכה לבקר במחלקות השיקום בתל השומר, הדסה ואיכילוב, פגש גבורה בלתי נתפסת השואבת מרוח איתנה. במקום שאמור להיות הכי עצוב וחשוך בעולם – שורה השמחה והאמונה בצדקת הדרך.
וזה לא שלא קשה להם, אי אפשר לתאר שעה אחת עם פרוטזות, כמה קושי ומאמץ בכל פעולה, ורק המחשבה על איבוד הרגליים רח”ל מכווצת את הלב על כל ההשלכות וההתמודדות. ובכל זאת, הגבורה והנחישות שולטת באווירה.
הקרבה – כל אחד ואחד מהחיילים שנפצעו במהלך המלחמה, ובוודאי אלו שנפצעו באורח קשה וכבר לא יוכלו לחזור לחיים תקינים, יצא למערכה בידיעה שיוכל חלילה להיפצע או להיהרג – ובכל זאת יצא ולא ויתר, והיה מוכן להקריב את חייו למען עם ישראל. אשרי העם שככה לו. הלוואי ונהיה ראויים.
ובטרם בוא השנה החדשה, נישא כפינו אל יושב במרומים שירפא את לב העם, ויאחה את שבריו, ונזכה בקרוב לגאולה השלמה.