יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם | אלו סוגי השופרות שנהגו לתקוע בהם בראש השנה

המצווה המזוהה ביותר עם חג ראש השנה היא ללא ספק מצוות תקיעת שופר, וכבר מר”ח אלול נהגו בישראל לתקוע בשופר כדי לעורר ליבותיהם של ישראל לחזור בתשובה כמו שכתב הרמב”ם בלשונו הזהב:
“אע”פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה”.
שגור בפינו ‘שהעיקר הכוונה’ ובמצוות שופר הדברים נכונים שבעתיים, אך מניין צצו הסוגים השונים ומיני השופרות הרבים כ”כ מה הוא השופר המקורי האם הקטן והמקומר או שמא התמני המסולסל הפשוט או הכפוף?
שופר של איל
במסכת ראש השנה (טז, א) נאמר למה תוקעים בשופר של איל, אמר הקב”ה ‘תקעו לפני בשופר של איל גדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם.
הרי לנו ששופר של איל יש בו חשיבות כי מעורר את זכות עקידת יצחק. אך לפי הרמב”ם תקיעת שופר של איל הוא לעיכובא. אך הרמב”ן סובר שלכתחילה עדיף בשל איל והוא מצווה מן המובחר, אך המשנה עצמה הכשירה בכל שופרות הכפופים.
מהו איל?
איל הוא מן זכר ממשפחת הכבשים ומן י”ג חודש ויום א’ – אך קודם לא נקרא איל. ונקראת בחז”ל בשם ‘זכרים’ כפי שאנו מוצאים במשנה “בתעניות בשל זכרים כפופין ופיהן מצופה כסף” קרני האיילים עשויות עצם וגדלות בכל שנה מחדש בדרך כלל בקיץ, ולרוב רק הזכרים בעלי קרניים.
הקרן מתחילה להתפתח אצל האיילים הצעירים, כאשר בתחילה יש לאייל שתי בליטות על הראש שמהן מתפתחות הקרניים. בזמן התפתחותן של הקרניים, עוטפת אותן רקמת עור מיוחדת העשירה בכלי דם, והיא מספקת לקרניים חמצן וחומרי מזון הנחוצים לגדילתם. רקמה זו נשארת על הקרניים למשך מספר חודשים, עד להתקשחות העצם שבקרן. לאחר מכן רקמת העור מתייבשת וניתקת מהקרן קרעים קרעים. לבסוף, בעקבות התפתחות של רקמת ניתוק בין הקרן לעצם הגולגולת, נושרת הקרן מאליה. הקרן הימנית דווקא
האדמו”ר מקלויזנבורג נהג להדר לקחת שופר העשוי מקרן ימין דווקא ע”פ מה שמובא בפרקי דרבי אליעזר שקרן שמאל של אילו של יצחק נשמע קולו על הר סיני בעת מתן תורה, וקרן ימין גדול מן השמאל עתיד הקב”ה לתקוע בו בעת קיבוץ גלויות.
בהיות ולכבש שתי קרניים שכל אחת פונה לכיוון הפוך מחבירתה הרי שנוכל להבחין בסימן ברור: כשאנו מכניסים את פי השופר לפינו או אם נחזיקהו ביד הרי שממקום הפה עד לאורך של כדי מחציתו לפחות נבחין בעיקול הפונה לימין או לשמאל ואז סימנו: אם הימין ואימינה. ארובת השופר תמיד תפנה לכיוון ההפוך: בשופר קרן ימין הארובה תפנה לשמאל ובקרן שמאל היא תפנה לימין.
סימני ההיכר לקרן איל
כיצד ניתן להכיר שופר של איל, ע”כ ישנם סימנים מובהקים. אחד מהם הינו פריט מעניין. בעיון מדוקדק בשופר איל ניתן להבחין בקווי רוחב מתמשכים לרוחב גוף השופר בצד העליון כשבגב השופר הן מתעבות כמין מדרגות הפרוסות ע”פ השופר, מלבד זאת ישנם קווי אורך עדינים המתמשכים לאורך כל השופר בצד הפנימי אותו אנו רואים בהביטנו על גוף השופר.
זאת ועוד, בקרנו של האיל סימן שונה מבע”ח אחרים, מבנה הצינור של השופר הינו פחוס ואינו עגול, ואילו בקרני בע”ח אחרים כמו של קודו או צבי הינו קרן עגול. אגב, לאיל יש קנט אולם לכל היותר עד מחצית ארכו. זאת לדעת, כי שופרות איל מגיעים בדרך כלל למקסימום אורך של 57-64 ס”מ בלבד. שופר של תיש ועז
אדם שלא השיג שופר של איל יכול לקחת שופר של תיש או עז, והוא קודם לשופר של שאר חיות, וכתב במשנה ברורה (תקפ”ו סק”ד) שהם קרובים יותר דכתיב – ‘שה כבשים ושה עיזים’ ויש קצת זכר עקידת יצחק.
קרן התיש – דומה מבחינה מסוימת לקרן האיל, אם כי היא נבדלת במספר פרטים הניתנים להבחנה: כשהקרניים עדיין מחוברות לראש התיש. קרן התיש בשונה מן האיל, היא בעלת מבנה שטוח מוארך אשר בהמשכו במרחק כ-20 ס”מ מראשו של התיש מתכופפת הקרן כלפי מטה, אבל לא פנימה לכיוון גופו כפי שמצוי אצל האיל, כי אם באמצע הקרן היא מתעקלת וחוזרת שוב כלפי מעלה תוך כדי שכיוון חודה מופנה להלאה מגוף התיש. תכונה נוספת הניתנת להבחנה: לאיל יש על גוף הקרן לכל ארכה כמין “ציפוי” מחוספס עבה שכולו בולט מאד עם תעלות וגבהים לאורך ולרוחב כפי שהסברנו, והוא למעשה מעטה המגן של הקרניים. לעומת התיש, שהקרן רק איננה זגוגית וחלקה אבל אין לה את אותה שכבת מגן מיוחדת שיש לאיל עם פסי אורך ורוחב.
אצל העז – נקבת התיש, עולות כמין שתי קרניים קטנות בצורת קשת ולא כפופות כמו שמצוי אצל הזכר, כשעליהן – קרני העזים, אין ציפוי מגן ובשל כך רואים פעמים רבות עזים שקרניהן שבורות.
מצווה בכפופים
כפיפות השופר עדיפה על סוג החיה: עוד כתב ב’משנה ברורה’ (תקפו, ה) דמעלת שופר כפוף עדיפה על מעלת שופר של איל או כבש: “והנה המחבר סתם ולא ביאר, איל פשוט, וכפוף משאר מינים, איזה מהן עדיף. אכן מסקנת רוב הפוסקים דמעלת כפוף עדיף. לפיכך אם נזדמן לו של יעל כפוף, ושל כבש פשוט, יתקע בשל יעלים וכפוף, דתקון רבנן לתקוע בכפוף, לסימן שיכפפו ליבם למקום בתפילה.
שקולו מרעיד הלבבות – השופר תמני
השופר התמני המוכר לכולנו עשוי מבעל חי הנקרא ‘קודו’, קודו הוא סוג אנטילופה אפריקנית ממשפחת הפרים, שאזור המחיה שלה בשטחים המיוערים באפריקה שמדרום לסהרה. הקודו מתאפיין בקרניו הגדולות והמסולסלות בצבע חום קרן האנטילופה מגיעה לפעמים לאורך של כמטר ויותר. לקרנו של ה’קודו’ הארוך ישנו סימן היכר מובהק כמין “קאנט” לכל אורכו של הקרן הנמשך מקצהו ועד פיו. לגבי הגרסאות אודות השימוש בשופר הקודו אצל בני תימן נחלקו רבים יש האומרים שכל המנהג בטעות יסודו (ובפרט שהרמב”ם פסל כל שופר שאינו של איל) ויש שכתבו שהשיבוש השתרש כי נהגו לתקוע בשופר הקודו בשנת היובל. ויש רבים אחרים הסוברים השימוש שופר זה היה מחמת חוסר בהשגת שופרות של אייל והשתמשו בקרן הקודו בלית ברירה.
אך אחרים דווקא מציינים לרבי יעקב ספיר כתב (בספר במסע תימן)
“ובכל ארץ התימן תוקעים בשופר של יעל ארכו כשתי אמות ומפולתני כאשר הוא בראש היעיל וקולו גדול ומרעיד יותר משל איל”
ויש שתלו את כשרות שופר הקודו במחלקות הפוסקים האם מין זה של חיה טמא הוא או שמא טוהר הוא אך אין אודותיו מסרות ואכהמ”ל.
הרב עמרם קורח שהיה הרב הראשי האחרון של יהדות תימן, מנה בספרו “סערת תימן” את השופר התימני כבין המנהגים הבודדים שבהם יהודי תימן לא נהגו כפי הרמב”ם. וכך כותב הוא בספרו:
“שופר של ראש השנה, שהיו נוהגים לתקוע בו – ארוך וכפוף, שתים או שלוש כפיפות, וקולו צח ומחריד. יש אומרים, שהוא של חיה הדומה למין הכבשים. על כן לא חשו לחומרתו (של הרמב”ם) שאין כשר אלא קרן הכבשים, יען ראו כי יש בשופר זה נוי מצווה בקומתו, וקולו יותר מקרן הכבשים, ועד היום תוקעין תקיעת מצווה בשופר זה, על פי הוראת הגאונים שכל השופרות הכפופים כשרים לכתחילה”. צבעי בשופרות
השופרות המצויים בימינו בשוק, עברו תהליך של עיבוד, על ידי חימום ומתיחה שיהיה בצורה נאה ונוחה לתקיעה, [כגון יישור הקרן לצורך קדיחת חור לתקיעה, והרחבת מקום הנחת הפה] ושופרות אלו כשרים מצד הדין, [כל עוד לא הפכו באופן המבואר בסעיף ו] אמנם יש המהדרים לקחת שופר טבעי לחלוטין שלא עבר שום עיבוד.
כיום מצויים בשוק שלושה סוגים כלליים של שופר איל: 1) מלוטש 2) חצי מלוטש 3) לא מעובד כלל.
חצי מלוטש מקובל כשופר בעל אפקטים חזקים מאד. השופר הלא מעובד חתוך בקצה הצר מבלי עיבוד פיה והוא מקובל בעיקר בעדות תימן. יש גם המדקדקים להשתמש בפיה לא מעובדת כשיטת הגאון בעל ‘מנחת יצחק’ זצ”ל.
לשופרות הלבנים יש קול דק והינם גם שבירים יותר. המבינים שבין בעלי התקיעה לוקחים שופרות עם צבעים כהים או עם צבעים מעורבים. השופר התנכ”י כמכריז על מלחמה
השימוש בשופר והתקיעה בו מוזכר במצוות התרועה ביובל בעשירי לחודש השביעי, ברם בראש השנה המכונה בתורה ‘כיום תרועה’ אין מוזכר במה יתרעו וחז”ל דרשו לימוד שופר מגזרה שווה. בעוד השימוש בתרועה בשעת מלחמה או אסיפת הנשאים והעם היו דווקא בחצוצרות הכסף. הרי שבספר שופטים האוד בן גרא הקהיל את ישראל להסתער על מואב, תקע בשופר ולא בחצוצרה (שופטים כ’ כ”ז) וכן שאול והמלך תקע בשופר (שמואל א’ יג ב’) שיתאספו להלחם באויב.
מעניין לציין את דברי הביאור הלכה שהביא טעם נוסף לתיקעה בצד ימין:
עוד שמעתי בשם הגאון מהר”ר מאיר שמחה הכהן [בעל “האור שמח”] טעם נכון. כי בש”ס ראש השנה דף לד [ע”א], ילפי ליה תקיעת שופר מחצוצרות המלחמה, ובקרא (שופטים ז כ) אצל מלחמת גדעון כתיב, “ויחזיקו יד שמאלם בלפידים וביד ימינם השופרות לתקוע”. קול השופר שימש גם לקריאה לשם עצירת הלחימה והפסקת האש – כמו במלחמה באבנר שתקע יואב לבסוף להפסקתה (שמואל ב ב’ כח) וכן שבע בן בכרי מפסיק מלחמה ע”י תקיעת שופר ובמקומות נוספים.
אך שימוש מעניין נעשה בשופר לצורך הפסקת מלחמה אם כי לא מלחמה תנכ”ית אבל מלחמה חשובה גם היא, הייתה זו מלחמת נפוליאון את רוסיה.
תקיעת השופר שניצחה
בעת המלחמה הגדולה בין נפוליאון הצרפתי לבין לאלכסנדר הרוסי. ראו כמה מגדולי הדור: המגיד מקוז’ניץ, החוזה מלובלין ורבי מנחם מענדל מרימנוב, שמלחמה זו היא שעת הכושר לגאולה שלימה, שהרי גמרא מפורשת היא: “אם ראית מלכויות מתגרות זו בזו צפה לרגליו של “
טיכסו הצדיקים עצה, ביקשו והתפללו להי שיצליח נפוליאון במלחמתו נגד רוסיה, ושתהיה זו מלחמת גוג ומגוג, שתביא בעקבותיה את ביאת המשיח. ואכן הצבא הצרפתי בפיקודו של נפוליאון, ניצח וכבש חזית אחר חזית. אך כנגד צדיקים אלו, עמד רבינו הזקן, שטען שטובתם של ישראל היא, שהצאר הרוסי ינצח במלחמה. את דבריו נימק בדברים שראה ברוח קודשו בשמי רום: “ביום הראשון של ראש השנה, קודם מוסף, הראו לי: אם ינצח באנאפארטה [נפוליאון] ירבה העושר בישראל, ויורם קרן ישראל; אבל יתפרדו ויתרחקו ליבן של ישראל מאביהם שבשמים. אבל אם ינצח אדוננו אלכסנדר [שליט רוסיה] – אם כי יורבה העוני, ויושפל – קרן ישראל, אבל יתקשרו ויתעקדו ליבן של ישראל לאביהם שבשמיםיי. ידעו הצדיקים, שההכרעה בין תומכי נפוליאון למתנגדיו, תיפול בשעת תקיעת השופר בראש השנה הקרוב. צדיקי פולין, חרגו ממנהגם להתפלל באריכות, וחפזו לקראת תקיעת שופר כדי לסתום סופית את פי השטן המקטרג.
אף רבינו התכונן לתקיעת שופר, אולם הוא הקדים את שאר הצדיקים. כיצד? השכם בבוקר קודם תפילתו, בעוד צדיקי פולין שקועים בתפילתם, נטל את השופר בידו ותקע מאה תקיעות. כך הכריע רבינו הזקן את הכף נגד נפוליון הצרפתי…
לאחר תפילת שחרית, כשהגיע עת התקיעות בבית מדרשו של המגיד מקוזניץ, הרגיש שהמערכה הוכרעה ואמר: “הליטאי” [כנויו של הרבי מלאדי] הקדימנו וניצחנו”…
מקורות – השופר והלכותיו, המבשר התורני, מאמר מאת ד”ר משה רענן, רועי אמונה ועוד