עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד… ושופר | מצוות תקיעת שופר במסירות נפש בשנות השואה

בנוסח הלשם יחוד טרם נקיים מצווה נאמר, כְּאִלּוּ קִיַּמְתִּיהָ בְּכָל פְּרָטֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ וְכַוָּנוֹתֶיהָ. המילה ‘כאילו’ אינה נוספה לחינם חליליה, מי יכול לעמוד על כל כוונותיה פרטיה ודקדוקיה של מצווה אחת ממצות ה’. אך דבר אחד היהודי הצטיין בו בקיום מצווה, והוא לקיימה מתוך ‘מסירות נפש’. הגם שהכלל הוא שאנוס פטור, היהודי לעולם עשה כל טצדקי כדי לקיים מצוות.
על מסירות נפש כזו יעידו כאלף עדים אותם סיפורים ומעשיות נוראות מימות השואה, כיצד הקפידו אותם קדושים על קיום המצוות תחת המציק ופעמים אף שילמו על כך בחייהם על קוצו של יוד.
מצוה מיוחדת וחביבה הייתה מצוות ‘תקיעת השופר’ שגם במחנות העשנים תחת המגף הנאצי נשמעה יבבתו של השופר שבקעה ועלתה עד כיסא הכבוד.נפתח כאן צוהר לעולמם של מוסרי הנפש שעמלו לקיים מצווה גם בעמק הבכא.
את בינך את יחידך
בבוקרו של ראש השנה, שיגרו הילדים הנידונים למוות, שליח לרבם, רבי צבי מייזליש, שיבוא לתקוע שופר בצריף שלהם. זאת בקשתם האחרונה, אחרי שלא אכלו ולא שתו זה יומיים. אולם, ענייני צמא ורעב אינם טורדים את מנוחתם, אלא תקיעת השופר…
צריף הילדים, נשמר בקפדנות רבה. הכניסה אליו היתה כרוכה בסכנת נפשות. הסיכוי לצאת משם היה אפסי. אולם, רבי צבי מייזליש מוכן היה לכך….מאות “צאן קדשים” עמדו צפופים סביבו, ודרשו ממנו שיאמר דברי תורה טרם התקיעות. קשה היה למצוא את המילים המתאימות למעמד כה נשגב. הוא ניסה להרגיעם, כי אף אם חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים! המילים חנקו את גרונו וקשה היה לו להמשיך.
באותו מעמד נרגש, קם נער אחד והכריז: “חברים! אנו צריכים להיות מוכנים לגרוע ביותר”. אחריו נשמעו קריאות רבות: “אחים יקרים, הבה נאמר ‘וידוי’, צריך לקרוא ‘שמע ישראל’, הבה נשמע בפעם האחרונה בחיים תקיעת שופר”.
ובעוד ההתלהבות בשיאה, הרים הרב מייזליש את קולו, קול חוצב להבות אש, וזעק: “אוי….אוי… מן המיצר קראתי י־ה…”. מאות הילדים ענו אחריו מילה במילה. אחרי כל פסוק נשמעו בכיות ואנחות מפי הרב מעולם לא אמרו יהודים, בכוונה כה גדולה את פסוקי “מן המיצר”. בסיום אמירת “מן המיצר”, השתרר שקט מוחלט… כל אחד רצה לשמוע את הברכות, ולצאת ידי חובה. הרב בירך בקול רם, ובצריף נשמעו קולות השופר: תקיעה… שברים תרועה… תקיעה… תקיעה…שברים… תקיעה… תקיעה… תרועה… תקיעה גדולה, וקול השופר הולך וחזק, ומהדהד בכל מחנה אושוויץ…
בזמן שאסירי המחנה המבוגרים, התפללו תפילת ראש השנה, הובלו אלף וארבע מאות נערים צעירים לתאי הגאזים, ביניהם גם הנערים שזכו לשמוע את קול השופר. בין הנערים נמצא גם אותו נער שאביו נשמע לפסק של הרב מייזליש שלא לפדותו, כי תחתיו יהרג נער אחר. כזו היתה “עקידת יצחק” של אושוויץ… (שלמה רוזמאן, “שפר הררי קדם”, עמ’ רל”ו – רל”ח)

חולצה חלף שופר
אושוויץ: הרב ניסן לעזער מארה”ב העיד: כששהו במחנה הנודע לשמצה, שהה יחד עימם הרב רוט והוא עורר אותם להשיג שופר לראש השנה. מאחר ובמחנה היה עימם יהודי שידע לעשות שופרות, החליט לפעול בנידון. “פניתי לגוי מספר – שהתגורר סמוך למחנה, ותמורת חולצה שנתתי לו, השיג לי קרן ממנה הותקן שופר כשר. בבוקרו של ראש השנה תקעתי בו בפני שמונת אלפים יהודים. הבכיות הנוראות שנשמעו בעת תקיעת השופר, היו לנו כתחליף לאמירת מלכיות זיכרונות ושופרות”. “את סידור התפילה רכשתי תמורת ארבעה לחמים שלמים, שהיוו בתנאי הרעב הקשים ששררו במחנה, אוצר של מנות חיים לשישה עשר יום. את החוב פרעתי במשך מספר שבועות, בהם הי’ עלי להסתפק במנת לחם זעומה מן הזעומה”. שופר זה שהושג במסירות נפש מצוי כיום במונסי שבארה”ב (אנציקלופדי’ “שמע ישראל”).

“לשמוע קול שופר”
ברגן בלזן, תשרי תש”ה לקראת ראש השנה שמענו, שמצויים שופרות במחנה. אולם, הרשעים הוציאו “איסור” על תקיעת שופר. התפללנו, איפוא, בחיפזון וללא תקיעת שופר. באותם ימים עבדתי בתיקון קרשי השירותים. ההימצאות בתוך המחנה איפשרה לי לחרוג מה”תקנות”. מצאתי “בעל תוקע” שהיה לו שופר, הלא הוא החזן דה יונד, אך פחד, ובצדק, פן יסתובבו אנשי ה־ס.ס. בין הצריפים. הסכמתי לעמוד בפתח הצריף, וכך שמעתי מפיו קול שופר בראשי השנה תש”ה.

תקיעות ללא שופר
במחנה אושוויץ הצטערו מאוד שאין להם שופר, קרן של אייל, המזכיר את מעשה העקידה. אמר להם ר’ יחזקאל: “אין לכם סיבה להצטער, במחנה נמצא יצחק בעצמו, וכל המחנה מלא מאפרו. הנה האפר, הנה המזבחות! ואם יש צורך בשופר, זה רק לשפר את מעשינו”. שונה ממנו היה ר’ יצחק מלומז’ה, שהיה כלוא במחנה – סוביבור. משך שבועות התאמץ להגניב שופר למחנה, ומשלא הצליח בכך, פרץ בבכי ובקול צעקה: “טוב, מילא יהיה בלי שופר, את מי צריכים כאן לעורר? – אנו המזבח, אנו יצחק, אנו האייל ואנו בעצמנו השופר ואנו תוקעים!” עשה ברכה וצעק: “תקיעה! שברים־ תרועה!” נתרגשו חבריו בצריף מן המעשה, וענו אחריו: “תקיעה! שברים תרועה! תקיעה!” (הרב שמואל ז כהנא, קובץ “זכור” – ב’, עמ’ 185)