מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר: כך פעל הרבי מגור ישועה לאברך

היה זה בשנות ההנהגה הראשונות של הרה”ק הבית ישראל מגור זיע”א, כשר’ יצחק שכטר הרגיש כי הוא נקלע לתקופה מורכבת ומאתגרת בחייו.
ר’ יצחק היה בטבעו איש חזק ועז נפש, ולמרות כל הדברים המתרגשים ובאים בעולמו של כל אדם ואדם, מעולם הוא לא נשבר. בגוו הזקוף הוא עמד בוטח מול הגלים שמפעם לפעם איימו לשטפו, ותמיד ידע להיחלץ ולצאת מכל צרה וצוקה.
אך הפעם זה היה שונה לחלוטין: היה כאן שילוב של קושי רגשי ונפשי שאיים למוטט את חייו הרוחניים והגשמיים גם יחד. משבר מהסוג שלוכד את האדם בזרועותיו ומאיים להפילו לבור תחתיות. כמו אדם המגלה שקירות הבית הבטוח בו הוא מתגורר סוגרות עליו ומאיימות ליפול עליו ולקברו חיים.
שמו של הרבי ה’בית ישראל’ שמצודתו הייתה פרוסה מסוף העולם ועד סופו, הגיע לאזניו של ר’ יצחק, כרופא נפשות אומן ופדגוג מומחה. הרבי, עוד בטרם החל להנהיג את עדתו, כבר הקדיש את כל זמנו למלאכת החינוך, בפרט של ניצולי השואה וילדיהם. “עם שרידי חרב הלוך להרגיעו ישראל”. הייתה לרבי אחריות כלל ציבורית וכלל עולמית, ועיניו היו צופיות על הנעשה בכל מקום ומקום.
ר’ יצחק חשב לעצמו: הרבי מגור הוא האיש שיוכל להטות אוזן קשבת למצבי. אוכל לשטוח בפניו את לבטי נפשי וסערות רוחי ובוודאי יוכל לתת לי עצה ותושיה, לברכני מברכות קדשו ולעמוד לימיני בשעתי הרוחנית והגשמית הקשה. אמנם לא מחסידי גור המובהקים היה ר’ יצחק, אך עם זאת היה לו קשר עם בית גור, וזאת הודות לסיפור מופלא שהיה לאביו, רבי יעקב שכטר, עם אביו של הרבי, הרה”ק האמרי אמת זיע”א.
*
מתוך שמבקש היה רבי יעקב שכטר להדבק בחכמים ובתלמידיהם היה רבי יעקב נוסע להסתופף בצילם של רבים מגדולי וצדיקי הדורות, כשבכלל זה השים את פעמיו אל ראש גולת אריאל הרה”ק האמרי אמת זיע”א. היה זה מקרה נדיר במיוחד כשהרבי פנה מיוזמתו אל רבי יעקב ואמר לו שהוא זקוק לסכום כסף גדול במיוחד עבור עניין חשוב שהוא עוסק בו.
רבי יעקב אמר לרבי, כי אין לו תחת ידו סכום כסף גדול שכזה, אך הוא נכון לפנות תיכף למכריו כדי ללוות את סכום הכסף הנדרש עבור הרבי. האמרי אמת שמע את דברי רבי יעקב אך לא הסכים לכך. הוא נענה ואמר: אין רצוני שתלווה כסף עבור כך, אם יש ברשותך סכום זה – יכול אני לקבלו ממך.
רבי יעקב, שהיה איש משכיל וחכם לב לקחת מצוות, הבין היטב את אשר לפניו. הוא חזר לביתו ואסף את כל הכסף המזומן שהיה בביתו. פתח אוצרות חבויים בהם שמר את כספו, הוציא את חסכונותיו ליום סגריר, ולאחר טרחה רבה הצליח להגיע אל הסכום שביקש הרבי.
כשהכסף בידו הוא חוזר אל האמרי אמת שנענה אליו בשאלה: אמור נא לי באיזה ברכה אתה חפץ? ורבי יעקב, תפילתו שגורה בפיו, משיב על אתר: שאלתי ובקשתי לילדים טובים עד ביאת גואל צדק בב”א. והרבי, מביט בו ואומר: את זה כבר יש לך; יכול אתה לבקש בקשה אחרת. ורבי יעקב משיב ואומר: אם כך, רצוני שיהא זאת יחד עם עשירות, כך שתורה וגדולה יתאחדו על שולחנם. האמרי אמת ניאות לכך ואמר לו: ברכתי נתונה לך, עד כמה שעשירות זו לא תזיק להם ללכת בדרכי היהדות.
רבי יעקב שכטר עצמו סיפר זאת כשדמעות שליש זולגות מעיניו והוא כמבכה: מדוע לא היה לי שכל לבקש גם על אריכות ימים לילדיי. שכן מקרים מצערים היו לו עם שניים מילדיו, ומתחרט היה שלא ביקש גם שיזכו לחיים ארוכים.
*
ר’ יצחק שכטר שידע על אותה קירבה מיוחדת שזכה אביו אצל ה’אמרי אמת’, קם ונסע לירושלים. בבואו אל ביתו של הרבי, לאחר הנסיעה הארוכה בה חשב אך ורק על הדברים אותם יאמר לרבי, הוא ביקש מיד לשפוך את אשר על ליבו. אלא שנכונה לו הפתעה, ה’בית ישראל’ לא נתן לו כלל לעשות זאת והסיחו לדברים אחרים.
הרבי פתח בחביבות יתירה ושאל אותו: יצחק, האם אכלת היום? ור’ יצחק עונה בשלילה: לא אכלתי היום, וגם אין רצוני לאכול. חסר סבלנות היה ר’ יצחק, וענייני אכילה ושתיה כלל לא העסיקו אותו. הוא ביקש לגשת תיכף אל העניין אודותיו הגיע אל הקודש בירושלים. אבל הרבי קבע בפסקנות: לא ולא, קודם כל עליך לאכול ולהטיב את ליבך.
בית של הכנסת אורחים מופלאה ניהל הרבי. עיניו וליבו היו על רעבים וצמאים והוא עומד עליהם ומשרת אותם בנאמנות. מגיש כוסות שתיה חמה כרצון איש ואיש, ורבים היו מקבלים מיני תרגימא ואפילו סעודות שלמות. מפה לאוזן עברה השמועה כי לעתים הרבי הקדוש מסתיר בכך את תעניותיו המרובים. מכינים לו את ארוחתו, ואילו הוא עצמו נותן זאת למאכלו של אדם אחר, באופן שייראה כאילו הוא עצמו אכל.
הרבי ניגש והביא מגבת לבנה, והורה לר’ יצחק: לך תטול ידיים. הארוחה כבר הובאה אל החדר, מונחת על שולחנו הקדוש, והרבי מורה לר’ יצחק, תוך כדי שהוא עצמו גם מתיישב על יד השולחן: שב ותאכל.
למותר לציין איך הייתה נראית אכילה זו כשהרבי נועץ בר’ יצחק את עיניו הבוערות כלפידי אש. האוכל כלל לא נבלע בגרון, וכי מי מסוגל לאכול על שולחן גבוה, כשהרבי אינו מפסיק להתבונן בו ובמעשיו. ר’ יצחק אכל את הארוחה פירור אחר פירור, אך לא הייתה לו ברירה והוא נאלץ לסיים את האוכל עד תומו. גם כוס שתיה הובא לפניו, ואף אותה היה עליו לשתות.
כשהיה ר’ יצחק מתאר לימים את המאורע הנורא ורב ההוד היה ממשיל את הברכה הראשונה והאחרונה שבירך באותה סעודה לתפילת כל נדרי ונעילה גם יחד. חרדת קודש אחזה בו, ולמרות שמעולם הוא לא בירך כך – הרי שמול הרבי הנועץ בו את עיניו היוקדות, לא הייתה לו אפשרות אחרת. הוא הוציא מפיו כל מילה כמונה מעות, בכוונה שלמה וביראת שמים מוחלטת.
עם סיום ברכת המזון היה ר’ יצחק משוכנע כי הנה עתה הגיע זמנו לספר לרבי את הסיבה שהביאה אותו הלום. הרי הוא לא הגיע הנה כדי לאכול, אלא שהרבי כפה אותו בעל כרחו. עתה, עם סיום ארוחה זו שבקושי לא נבלעה בגרונו, באה השעה שהרבי יאזין למבוקשו.
אולם, למרבה הפלא, הרבי נעמד בסערה מהשולחן, כשר’ יצחק ממהר לקום בעקבותיו, והרבי קורא בקול: יצחק, היית רעב וצמא. לא אכלת ולא שתית מהבוקר. הנה עתה ב”ה אכלת ושתית, “פאר געזונטער הייט” – יכול אתה לנסוע לחיים ולשלום ולחזור לביתך. הרבי הושיט לו את ידו כמי שנפרד ממנו ומצפה שיעזוב את החדר.
במר לבבו החל ר’ יצחק להתחנן על נפשו ולומר לרבי שכלל לא עלתה על דעתו לבוא הנה בכדי לאכול ולשתות. הרי אכילה ושתיה מזומנים לו גם בביתו. בא הוא בשביל עניין אחר לחלוטין ומבקש מהרבי שיואיל להקשיב לו. אבל הרבי עמד על שלו: היית רעב וצמא. לא אכלת ולא שתית מהבוקר. הנה עתה ב”ה אכלת ושתית, “פאר געזונטער הייט”. סע לחיים ולשלום. ומשר’ יצחק ניסה עוד לבקש, החזיק הרבי בידו, ובלא גינוני כבוד מיותרים הוליך אותו החוצה, או ליתר דיוק, דחף אותו אל הרחוב הירושלמי.
מיואש לחלוטין עמד ר’ יצחק מתחת לביתו של הרבי. כולו נרעש משטף המאורעות שהגיעו לשיאם כשהרבי שילח אותו מביתו ולא הסכים בשום אופן לשמוע את דבריו. באותם רגעים הבין ר’ יצחק את ביש מצבו: גם המוצא האחרון שלו סתום. גם הרבי מגור, בו הוא תלה את תקוותיו שיסכים להוציאו מהמיצר, מסרב לדבר אתו. הוא אכן מאכילהו ומשקהו, אבל לא לשם כך הוא בא. האם גם הרבי רואה ברוח קדשו כי אבדה תקוותי?
בעצלתיים הלך ר’ יצחק אל עבר תחנת האוטובוסים כדי לעלות אל האוטובוס שיוליכנו חזרה לביתו. רק כשהוא התיישב על מושב הסקאי של האוטובוס פרץ ר’ יצחק בבכי מר.
מעולם, כאיש בוגר, לא בכה ר’ יצחק, ולו בזמנים קשים או מרגשים ביותר. אך עתה, נפרצו מעיינות עיניו והוא מירר בבכי בכל מהלך הנסיעה. לא היה אכפת לו מכל המבטים התמהים שננעצו בו שוב ושוב מאותם הנוסעים שלא הצליחו לעכל את הסיטואציה המוזרה שנתגלתה לנגד עיניהם. היו כאלה שניסו לשאול בשלומו או להציע עזרה, אך הוא סירב לענות. משך בכתפיו והמשיך לבכות.
האוטובוס הגיע ליעדו. כל נוסעיו יורדים ממנו. גם ר’ יצחק יורד מהאוטובוס כשברכיו כושלות, והוא אינו יודע את נפשו מה עליו לעשות. הוא לא הספיק ללכת צעד אחד והוא מרגיש יד מונחת על כתפו וקול אומר לו: הרבי קורא לך!
כלא מאמין, מסתובב ר’ יצחק אחורנית והנה הוא רואה את אחד “מגורי הארי” – את אחד מאנשיו המובהקים של הרבי, עומד על ידו ואומר לו: הרבי פקד עלי להזמין אותך לביתו ולומר לך כי יש ברצונו לדבר איתך…
בעיניו שטופות הדמעות לא הצליח ר’ יצחק לראות האם האיש אינו חומד לו לצון. אך עד מהרה הוא הצטלל ושמע מהאיש את דבר הרבי במלואו: הרבי ציוה עלי ללכת בעקבותיך ולעלות אחריך אל האוטובוס שאתה נוסע, שם עלי לראות אם אתה בוכה. והיה אם אראה אותך בוכה, לגשת אליך אחרי הנסיעה ולהזמינך שוב אל הרבי, שהפעם יש ברצונו לשוחח עימך ולעזור לך.
הלכתי אחריך חרש, המשיך שליחו של הרבי, עליתי בעקבותיך אל האוטובוס ללא שחשת בכך, ואף ישבתי כמעט מאחוריך. לא רק אני, אלא עוד מיושבי האוטובוס ראו אותך בוכה. ולכן עלי למלא את בקשת הרבי ולהזמינך לחזור אליו.
המום כולו מהתפנית הבלתי צפויה עלה ר’ יצחק חזרה אל האוטובוס הנוסע לירושלים, הגיע אל ביתו של הרבי והדלת כבר הייתה פתוחה לפניו. הרבי קבלו ברחימאיות ובאהבה רבה, הקשיב לכל דבריו של ר’ יצחק, וניחם אותו בדברי פיוס ועידוד. בהמשך הכתיב הרבי לר’ יצחק רשימה של עשר קבלות שאותם עליו לקבל על עצמו לכל חייו. בין הקבלות התחייבות לקביעת עיתים לתורה בכל יום, תפילה בציבור, שמירת העיניים כהוגן, ועוד. את הקבלות הללו ביקש הרבי מר’ יצחק שיעלה על הכתב בצורה מסודרת ויחתום עליהם בפניו.
לאחר שלשים וחמש שנה בערך, כשר’ יצחק סיפר את סיפורו הוא הוסיף שלמרות כל השנים הרבות שהוא עבר, הוא שמר וקיים את כל הקבלות הטובות ולא עבר עליהם. דבריו החמים של הרבי ועצותיו הטובות, סייעו בידי לצאת מהמשבר שחוויתי ולבנות במשך השנים בית נאמן בישראל.
ועוד גילה ר’ יצחק חלק נוסף בסיפור זה: לאחר שנים אירע ששהיתי בקודש פנימה, לפני ולפנים אצל הרבי, וחשתי שזו עת רצון נדירה ומיוחדת. הרשיתי לעצמי לאזור עוז ולשאול: הרבי בוודאי זוכר את תחילת ההתקשרות שלי; מדוע נהג אז הרבי כפי שנהג?
והרבי לא הסתיר דבר: זוכר אני היטב את כל מה שהיה. דע לך שראיתי שאתה ‘א הארטער ניס’ [=אגוז קשה לפיצוח], וזו הייתה הסיבה לחוסר ההצלחה שלך. היית חזק ועקשן ולא נכנעת והתכופפת באמת בפני הגדולים ממך. גם כשהיית מקבל תוכחת מוסר, היה זה לזמן מסוים, כשתיכף חזרת לסורך. אמנם ראיתי שכבר קרוב אתה לבוא לידי מעלה זו של הכנעה, וכמעט שבאת לזה. לכן דחקתי בך עוד מעט, כדי שתבוא לידי הכנעה בשלמות, ואוכל להטיל עליך הנהגות טובות וראויות שתקבלם בשלימות. והרבי סיים בחיוך: הנה רואה אתה שזה עזר, ואת הקבלות טובות קבלת בשלימות והנך מקיימם כדבעי.