כתר תורה מונח | האם רבנות עוברת בירושה מאב לבן?

הבחירות לרבנות הראשית שנערכו אמש היו אומרות סוף כל סוף להשיב את הסדר על כנו, מזה זמן שמועד הבחירות לרבנים הראשיים נדחה שוב ושוב, מסיבות כאלה ואחרות, וכולנו רצינו להיות כבר אחרי, והנה לתפקיד הרב הראשי הספרדי נבחר הרה”ג רבי דוד יוסף שליט”א. אך בגזרת הרב האשכנזי עדיין מהדהד התיקו.
עד לתוצאה הסופית יש לנו מעט זמן לדון בעניין שצף ועולה שוב ושוב:
האם רבנות עוברת בירושה מאב לבן?
במציאות שלפנינו אנו רואים שאכן כך הם פני הדברים, אך מעניין לברר מה דעת ההלכה בנידון.
עברת שרביט ההנהגה של עם ישראל בפעם הראשונה נעשתה ממשה רבנו ע”ה לתלמידו יהושע. ולא לאחד מבניו של משה, מה שנדמה לנו רלוונטי ואקטואלי אפילו בזמנים מודרניים, הרעיון שמשרה כלשהי תעבור בירושה ולא על פי כישורים נשמע לנו זר ומוזר. היום הוא מוכר לנו בעיקר בחצרות האדמורי”ם החסידיים ופה ושם גם בהנהגת ראשי הישיבות.
בחז”ל מצאנו שהמלכות עוברת בירושה, כך מובא ברש”י על הפסוק למען יאריך ימיו על ממלכתו הוא ובניו אחריו בקרב ישראל (דברים יז, כ)
גם משרת הכהונה עוברת מאב לבנו, וגם היא מוזכרת ברש”י על הפסוק “שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו.
משרת הנשיא בירושה [*]: דין ירושה בשררת הנשיאות מפורשים בגמרא (כתובות קג:), שרבי [רבי יהודה הנשיא] אמר לפני פטירתו: “שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא”. וביארו בסוגיא את כוונתו, שרבן גמליאל הבכור יהיה נשיא, למרות שאחיו שמעון חכם ממנו. כי ירושת המלכות והנשיאות עוברת לבן הבכור שהוא “ממלא מקום אבותיו”, והגם שהיה שמעון ברבי חכם יותר מאחיו הבכור רבן גמליאל, מכל מקום מכיון ש”ביראת חטא” היה רבן גמליאל “ממלא מקום אבותיו”, אמר רבי שימנוהו לנשיא.

ירושה בתפקידים נוספים
רבנו הרמב”ם הרחיב את תחום המשרות שעוברות בירושה וזה לשונו בהלכות מלכים (פ”א ה”ז) וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה. ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויים שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם – אך כאן הרמב”ם מגביל את הירושה ומוסיף:
והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה.
הרמ”א למד מכאן שיש דין ירושה אף במשרת ‘הרבנות – וכך הוא כותב (יור”ד ס’ רמה ס’ כג)
“ומי שהחזיק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה אין להורידו מגדלותו אף על פי שבא לשם אחר גדול ממנו. אפילו בנו בן בנו לעולם קודמים לאחרים, כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת.
“קצת” כותב הרמ”א – קצת חכמה ויש להם דין קדימה לרשת את המשרה של אביהם.

דדן ליין
אך אם נמשיך עם דבריו של הרמ”א נגלה הסתייגות נוספת – ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב, או שמנהג לבחור במי שירצו, הרשות בישם. אבל כל שקבלו הקהל עליהם, וכל שכן אם עשו ברצון השררה, אין לשום בעולם להשתרר עליו ולהורידו.

השיטות החולקות על הרמ”א
בדין אחר אודות ירושה במשרת ‘החזן’ (או”ח סי’ נג ס’ כה) פסק הרמ”א
“ש”צ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים, אע”פ שאין קול בנו ערב כקולו, אם ממלא מקום אביו בשאר דברים, בנו קודם לכל אדם, ואין הצבור יכול למחות בו”.
המעיין במגן אברהם על המקום ימצא שכתב על כך בשם שו”ת מהרשד”ם שדין ירושת שררה נאמרה רק בשררה כגון ש”ץ שאינה משרה תורנית, אבל “בחכם הממונה להרביץ תורה או לדין לא אמרינן דין ירושה”.
עוד הוסיף המגן אברהם: “ובספר עשרה מאמרות כתב דכל המנויין שהם כתר תורה אין בניהן קודמין, רק מהלל הנשיא ואילך נהגו שבניהם קודמין”.
המהרשד”ם הביא ראיה לדבריו ממאמר הגמרא ביומא “ג’ כתרים הם וכו’ וכתר תורה אינה ירושה, אלא כל הרוצה ליקח יבוא ויקח”.
הרי לנו הבדל ברור בין משרה שאינה תורנית לבין משרת הרבנות להורות הלכה והוראה כי – “אין התורה ירושה”.

שיטות נוספות
דין ירושת הרבנות הייתה ועדיין סלע מחלקות עז, שמעסיק קהילות שלמות בישראל, בתי דין ותשובות רבות נכתבו בו – כמו תמיד אין בנכתב כאן להורות הלכה אלא לעלות את יסודות וליבת הדברים העוסקים בעניין.
מרן החתם סופר עסק בדין זה רבות והרבה לכתוב אודותיו ובמקום אחד פסק (יו”ד סי’ יב) שאין הרבנות עוברת בירושה. המרה”ם שיק כתב (יו”ד סי’ רכח) שבחת”ס עצמו חזר בו קצת מדבריו וסבר שדין ירושה כן עובר בירושה אם יש הסכמת הציבור בעניין. כן כתב האבני נזר רק בהסכמת הציבור והביאו ראיות לדבריהם ואכה”ל.

ירושה ברבנות בהיסטוריה הקרובה והרחוקה
בשנים קדמוניות היו קהילות בישראל שכן העבירו את תפקיד הרבנות בירושה לבניו אחריו, כמוזכר בפנקסי הקהילות הרבים שנותרו לנו כצוהר לאותם שנים מרוחקות. וגם אז לא הייתה תמימות דעים בעניין ירושת הרבנות מאב לבן.
בתשובות והנהגות (סי’ תשיט) כתב שכיום לא שייך ירושת הרבנות בזמן הזה, כיון שהרבנים הינם שיכירם של המועצה או המדינה,
גם בשו”ת שבט הלוי (ח”ד סי’ קכח) כתב: שהוא נבוך בעניין זה ולמרות שלדעתו ירושת הרבנות הוא ‘דבר טוב’ עדיין הדבר תלוי בנסיבות של כל קהילה.
[*] הירושה בנשיאות – הלל הזקן, הוא שיסד את עולם התורה בתקופה הקשה של הורדוס – שהרג כמעט את כל חכמי ישראל שבדורו (ב”ב ג, ב ותוספות שם). וכמו שאמר ריש לקיש (סוכה כ, א): “כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה. חזרה ונשתכחה, עלה הלל הבבלי ויסדה”… וכדי שהסמכות התורנית תשפיע על האומה, הקימו אז – נשיאות העוברת בירושה, שלא כבימי הזוגות שבכל פעם היו הסנהדרין בוחרים נשיא לאותה תקופה. שושלתו של הלל האריכה ימים כ־450 שנה ומנתה יותר מעשר נשיאים ויש מונים בה 15 נשיאים, ששימשו בתפקיד הזה עד שהשלטונות הרומיים הושפעו יותר ויותר מהנצרות, והביאו לחורבן סופי של יהודי ארץ ישראל בגשם וברוח.