“הנשמה לך והגוף שלך” | חיזוק לאמירת סליחות מהגרב”ד פוברסקי

הנשמה והגוף
עומדים אנו סמוך לימי הסליחות, בפתיחת פיוטי הסליחות נאמר הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך, והרי שחלוק ענינה של הנשמה מענינו של הגוף, ויש לעי’ דבסמוך ממש להלן נאמר הנשמה לך והגוף שלך ה’ עשה למען שמך, והדברים סותרים מיני’ ובי’, והענין הוא כי שתי מדרגות המה בעליות האדם, ואמנם יצירת האדם כך היא שהנשמה מכסא כבוד חוצבה והיא חלק אלוק ממעל והגוף הוא עפר מן האדמה גשמי ופחות שבו השכין הקב”ה את הנשמה, וזהו הנשמה לך והגוף פעלך, והבקשה על הגוף רק חוסה על עמלך שהרי מכל מקום פעלו ויצירתו של
הקב”ה הוא, ומבקשים כיון שפעלך הוא חוסה על עמלך, כדרך כל יוצר שחס על יצירותיו. אולם מצב זה אינו מספיק ואינו תכלית הבריאה, כי תכלית בריאת האדם שנתן הקב”ה נשמה עליונה בגוף שנברא מן החומר הוא כדי שיעמול האדם ויזכך את גופו ויטהרהו ויקדשהו וישיל מעליו החמריות עד שיתקדש הגוף ויהי’ גם הוא רוחני כנשמה, ודבר זה הוא עבודה גדולה מאוד ואין זוכים להגיע לשלימות כזו רק יחידי סגולה, וכשברא הקב”ה את אדם הראשון אמר [בראשית א,כו] נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, בצלמנו כדמותנו הוא דומה לבוראו כמלאך ממש, כך הוא רצון הקב”ה בבריאת האדם.

אבל הוא בעצם מלאך
ואמנם אמרו חז”ל [סנהדרין נט:] אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין, עד כדי כך רום מדריגתו שהמלאכים היו משמשים אותו, ורגיל אני לומר דלכאורה יש להעיר מדוע קרא הקב”ה שמו אדם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם [שם ה,ב], וטעם שנקרא אדם הוא משום שנברא מן האדמה [עי’ ב”ר יז,ד], והרי בבריאה זו יש גם את חלק הנשמה, ומדוע נקבע שמו על שם חלק האדמה הפחות, והביאור בזה כי האדם בסוד בריאתו הוא מלאך, וכל המלאכים נקראו בשמות גבריאל מיכאל וכו’ כשם השם נמסך בשמם, מפני שהם בריאה שכולה רוחניות, אבל האדם הוא מין מלאך מרומם יותר שהושם בתוך גוף מן האדמה כדי לקדשו ולזככו, ועל שם זה נקרא שמו אדם, שזה תפקידו בעולם, ומי שזוכה לזה כבר יכול לומר הנשמה לך וגם הגוף שלך, שהוא קדוש ומרומם כנשמה, ובמצב כזה אין צריכים לבקשה של חוסה על עמלך אלא ה’ עשה למען שמך, כי כולו הוא חלק ה’.

אחור וקדם צרתני – בריאת האדם
ובגמ’ שבת [קנב:] דרשו עה”כ [קהלת יב,ז] והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה אף אתה בטהרה, משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו, פקחין שבהן קיפלום והניחום בקופסא, טפשים שבהן הלכו ועשו בהן מלאכה, לימים ביקש המלך את כליו, פקחין שבהן החזירום לו כשהן מגוהצין, טפשין שבהן החזירום לו כשהן מלוכלכין, שמח המלך לקראת פקחין וכעס לקראת טפשין;
וצ”ב מהו ענין הניחום בקופסא האם לא נתן זאת המלך כדי שישתמשו, ומהו ענין זה לנשמה. מבואר כאן בדברי הגמ’ יסוד ומבט על כל דרך וצורת החיים, דהנה הקב”ה נותן חיים לאדם ובשביל זה נפח בו נשמה שהיא חלק אלוק ממעל, וחובתו של כל אחד לדעת עבור מה נברא, ובשביל מה ניתנה לו הנשמה והורידוה אליו מן השמים, וכשבא האדם לכאן אי’ בחז”ל [בפרשת תזריע (ויק”ר יד,א)] עה”כ [תהלים קלט] אחור וקדם צרתני דקאי על האדם שנברא ראשון ונברא אחרון, אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית, ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך שלשול קדמך; וצ”ב מהו ענין זכה או לא זכה, וגם מהי האמת אימתי היא בריאת האדם ראשון למעשה בראשית או אחרון.
שני ניגודים
והביאור הוא כנ”ל דהנה האדם מורכב משני בריאות נפרדות, הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, מכסא כבוד חוצבה, ומאידך הגוף שהוא עפר מן האדמה, והרכיבם הקב”ה זה עם זה, ועל מצב זה נאמר הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך, וכמש”נ דחלוק ענינה של הנשמה מענינו של הגוף. וענין זה הוא מלחמה בין הגוף לנשמה, וכמו שביאר בחובת הלבבות שער יחוד המעשה פ”ה שהאדם נמצא בתוך מלחמה, ודרך מלחמה היא שיש מנצח, ואז הוא מתגבר וכובש את יריבו,
אולם במלחמה זו של הגוף עם הנשמה רצון התורה הוא שלא יהא הנצחון של הנשמה באופן של התגברות וכבישת הגוף על ידי הנשמה, אלא לאחד את הגוף עם הנשמה שיהא הגוף טפל ומשרת להנשמה, ותכלית בריאת האדם שנתן הקב”ה נשמה עליונה בגוף שנברא מן החומר, הוא כדי שיעמול האדם ויזכך את גופו ויטהרהו ויקדשהו, וישיל מעליו החמריות עד שיתקדש הגוף ויהי’גם הוא רוחני כנשמה, ודבר זה הוא עבודה גדולה מאוד, ואין זוכים להגיע לשלימות כזו רק יחידי סגולה, ואז יהי’ וזהו ביאור דברי המדרש הנ”ל כי הנשמה נבראת ביום הראשון, ואי’ בחז”ל [ילקוט בראשית סי’ ד וע”ע ב”ר ח,א] עה”כ [בראשית א,ב] ורוח אלקים מרחפת על פני המים, זה רוחו של אדה”ר, הרי שהנשמות נבראו ביום הראשון קודם למלאכים שנבראו ביום השני, אבל גופו של אדם נברא ביום הששי, והוא מאוחר ליתוש שנברא בחמישי.
זמן להכריע
ומעתה צריך האדם לקבוע את מהותו והגדרתו, אם הוא הנשמה או דלמא הגוף החמרי, ואם זכה וקובע את עצמו למהותו האמיתית שהוא רוח אלקים, באשר נשמתו מכסא הכבוד חוצבה, הרי הוא ראשון למעשה בראשית, אבל אם לא זכה כלומר שקובע את גופו לעיקר והרוח טפילה לו ומשמשתו לצרכי הנאותיו, הרי הוא אחרון למעשה הנשמה לך וגם הגוף שלך. בראשית ויתוש קדמו.
ואמנם זו היתה מידתו של הלל הזקן, ומצינו בדברי חז”ל [ויק”ר לד,ג] עה”כ גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם, אמרו לו תלמידיו ר’ להיכן אתה הולך, אמר להם לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא, אמרו לו כל יום אית לך אכסניא, אמר להם והדין נפשא עלובתה לאו אכסניא הוא בגו גופא, יומא דין היא הכא למחר לית היא הכא; והיינו שהלל כשהי’ מסיים את השיעור הי’ אומר לתלמידיו שהוא צריך ללכת לקיים הכנסת אורחים.
ותלמידיו התפלאו מי הם האורחים, אמר להם הלל הנשמה היא האורחת, שהרי אם לא אוכל היא לא תתקיים כאן, ומוכרח אני לאכול כדי לקיימה כאן, נמצא שכשהלל הזקן אוכל הגוף איננו קיים כלל, לא בשבילו הוא אוכל, כל אכילתו היא לקיים את נשמתו. וזהו הביאור בדברי הגמ’ בשבת הנ”ל חכמים הניחום בקופסא, דהיינו שאינו עושה כלום עם הנשמה עבור הגוף, והמשל על זה בדברי חז”ל הניחום בקופסא.