באבוד רשעים רינה | המנהג החדש של חלוקת בקלאוות באבוד שונאי ישראל
חלוקת ואכילת בקלאוות נהפכה בימים האחרונים לסמל סטטוס, שרים עיתונאיים אושיות רשת מתעדים עצמם מחלקים או אוכלים את המתוק המתוק הזה, ושמחים ועלזים לרגל חיסלו של רב המחבלים חסן נסראללה שר”י.
התחושה כאילו מי שלא שמח עם בקלאווה לא ראה שמחה מימיו רק נדמה שכמעט נשכח מעמנו מי המציא את המנהג הזה, ובאילו נסיבות.
טרם נהפכה הבקלאווה לאקט של שמחה בהריגת מחבלים וחיסול מבוקשים, הרי שהמאכל הזה מוכר לנו כמאכל של מסורת תרבותית – חלוקת בקלאווה היא דרך להפגין לבביות, כיבוד לאורחים וסמל לנדיבות וכבוד לאחר. הבקלאווה מוכרת לנו גם כנשנוש שמחה המחולק במהלך חגים וטקסים דתיים.
אבל לחלק אותה כאשר דם נשפך הוא המנהג די חדש ודי ציני שלא לומר מרושע. אליו התוודענו בנסיבות איומות כאשר דם יהודי נפשך בארץ ע”י מחבל צמא דם שרצחם בדם קר, והנה במקום שבני משפחתו ובני עמו התביישו מעשי ידיו (ומי מדבר על לגנות) במעשה הנפשע, הרי שהם יוצאים לרחובה של עיר ומחלקים לעוברים ולשבים את הבקלאוות לאות שמחה לאיד, הנה עוד יהודי קיפד את חייו ועוד שהיד בדרכו לירושלים עפ”ל.
העם היהודי הוא עם עבר מפואר ועתיק יומין, ארון הספרים שלו הוא הגדול ביותר בתרבות האנושית וגם עם שידוע לקיים בהידור ‘באבוד רשעים רינה’ מי כמוהו יודע לשמוח על כך גם במרחק אלפי שנים. ולא עוד שרבים מחגיו נועדו לשמוח על כך שהקב”ה הרגם והשמידם והצלנו מידם.
ודווקא בעת האחרונה, את הפגנת השמחה מסתבר שעמך ישראל נזקק ‘לעבודה ערבית’, לשמוח במין מידה כנגד מידה משונה כפי שמחים מיטב רוצחיו ושונאיו.
בחוקותיהם לא תלכו
האיסור ללכת בחוקות הגויים חוזר ונשנה בתורה בכמה מקומות “כְּמַעֲשֶׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ” (ויקרא יח. ג), “וְלֹא תַלְכוּ בְּחֻקּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלַחַ מִפְּנֵיכֶם” (שם כ. כג).
בפשטות האיסור להתדמות לגויים בחוקיהם נאמר רק ביחס לחוקות ז’ העמים יושבי ארץ כנען או לחוקת ארץ מצרים שהוזכרו בפסוקים אלו, וביחס לכל העמים עובדי העבודה זרה, וכך למד בספר ‘החינוך’. אולם לדעת הרמב”ם תכלית הציווי הוא לבל נלך בחוקות העמים מתוך מטרה להבדיל בין ישראל לשאר כל האומות ואפילו שאינם עובדי עבודה זרה, כדבריו: “אין הולכים בחוקות העכו”ם ולא מדמים להם, לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן. אלא יהיה הישראל מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהם במדעו ובדעותיו”.
אליבא דכולי עלמא, יש איסור מן התורה להידמות לנכרים בכל דבר, בין בדברים שיש בהם משורשי עבודה זרה ובין בדברים שאין בהם משורשי עבודה זרה אלא שהם מיוחדים לאומות, והאיסור כולל את כל האומות שישראל נמצאים ביניהם, כפי שהטעים זאת הר”ן בסנהדרין (דף נב:) “הטעם הנכון שהתורה אסרה כל מנהג מיוחד לנימוסי העכו”ם שמא ימשך האדם אחריהם כמותם”.
המבדיל…בין ישראל לעמים
רבנים ופוסקי הלכה תמד נדרשו לפסוק בעניין “בחוקותיהם לא תלכו” בעולם גלובלי שלנו הרי שאינספור מנהגים ודברים שמקורם לא טהור משתרבבים לתוך מחנה שכינה היו מנהגים שנתקלו בהתנגדות והיו כאלה מנהגים שהותרו מטעמים כאלה ואחרים. לא נירד כאן ליסודות ההלכה רק נזכיר כמה מן המנהגים שהספרות הלכתית דנה בהם בעקבות האיסור של בחוקותיהם לא תלכו – כמו השקת כוסות, גילוח זקן, חופה בתוך בית הכנסת, וגם מנהגים מוזרים כמו משיכת אוזנו של המתעטש השלכת ניירות קונפיטי בשמחות ואירועים הפוך בה והפוך בה דכולא בה.
בבסיס הדברים הובא בספרי ההכלה דעתו של הרמ”א שדבר שנהגו לתועלת מותר כגון מלבוש של רופא או מלבוש של כבוד התירו. הדעה המפורסמת הנוספת היא דעתו של הגר”א הסובר שאפילו דברים שעושים הגויים ויש בהם טעם אסןר לעשותם משום ” חוקות הגויים”
תמיד נגד כיוון התנועה
בעיתון המבשר התורני הובא מאמר נפלא:
הגאון רבי נתן גשטטנר זצ”ל ישב בחברת תלמידיו ואמר להם: ראוי לדעת, כי עיקר מנהגי היהדות הם בדיוק להיפך ממנהגיהם הטפלים של הגויים. ואמרו בשם מרן ה’חתם סופר’, כי הקדמונים במדינת אשכנז שיבשו בכוונה תחילה את שפת העם לשון אשכנז (לשפת האידיש) כדי להתרחק ולבנות מחיצות בין היהודי לבין הגוי.
ועל פי זה ניתן לפרש את דברי מגילת אסתר “ויאמר המן למלך אחשוורוש ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותי ודתיהם שונות מכל עם”. כי יש לתמוה, וכי לאנגליה יש אותה מנטליות כמו לצרפת, וכי אמריקה כמו תימן ומרוקו?! והרי תחת חסותו של אחשוורוש היו כל כך הרבה מדינות שונות זו מזו – דתות, כתות ועמים, ומה היה אכפת כל כך להמן דווקא מה שבני ישראל שונים מכל עם?!
התירוץ הוא – אמר הגאון רבי נתן גשטטנר – כי לכל מדינה יש מנהגים וחוקים שנחקקו לטובתם לעצמם, אבל היהודים ו”דתיהם”, כל חוקיהם ודתיהם “שונות מכל עם”, מגמתם לעשות דווקא חוקים כאלה שהם הפוכים לגמרי ממנהגי הגויים. הדת שלהם היא להיות שונים מכל עם… ולכן “וחמתו בערה בו”. המן רצה להכחיד את העם היהודי וחשב, אולי יצליח לעשות זאת על ידי התבוללות, אך כיון שגילה כי כל התנהגות שיש בה רק רמז קטן למנהגי עכו”ם, מיד הם מתרחקים כמטחווי קשת ממנה, וכמו שנאמר “בחוקותיהם לא תלכו” – הבין, כי לא יוכל להכניע אותם בדרך של התבוללות והחליט על תכנית של “להשמיד להרוג ולאבד”.
Post Comment