“חרד”ק, חרד”ק, אתה גוי, תעוף מפה”; מה באמת קורה בבית שמש?

ברוך הבא, בית שמש – – –
“חרד”ק! חרד”ק! תצא מפה!”, הוא צרח מולי עת אני מעיין בהלכות תשובה ברמב”ם.
עברתי לרמה ד’ בבית שמש לאחרונה. אומרים, שם יותר רגועים. לפחות באיזור שלנו בד’.
ואכן כך היה. התאכלסנו, או יותר נכון גרנו, אצל גיסי וגיסתי עד שנקבל את המפתח לדירה שהתעכב והתעכב, ומאוד נהנינו מהאנשים, בעיקר מהגיוון… כולם אנשים טובים וחביבים.
גם ה’שטיבלאך’ בו התפללתי ערבית בימים שהייתי חוזר מאוחר היה חביב. חלק מהאנשים שם אפילו לא הסתכלו לכיווני. אולי נדייק יותר, כשהייתי עם מדים לא הסתכלו עלי כאילו נפלתי מאיזה כוכב ממערכת שמש אחרת. לזה איני רגיל כל כך…
כעבור שבוע וחצי חזרנו, בתיה אשתי ואני, מסיבוב של קניות לדירה החדשה, וערבית לא התפללתי.
השעה הייתה אחרי אחת עשרה, והכתובת היא כמובן ה’שטיבלאך’ שליד הבית. נהדר…
נסעתי לבוש מדים אל בית הכנסת, נכנסתי בדלת, שניות ספורות של שקט, והנה… זה התחיל…
פונה אליי אדם אדמוני כבן 40, הדור בלבוש חסידי ואומר לי: “תדע לך, זה לא טוב שתגיע לבית כנסת הזה עם מדים. זה לא מתאים פה”.
במצבים מעין אלו, פעמים רבות נטיית לבי היא לשתוק ולא להגיב. אמירות כאלו בדרך כלל מלוות בצעקות נבובות, ובגדול, פלט בלבד… נכון אפוא להביט על הצועק בעיני עגל, לישב בדד ולידום ולצפות לישועה…
הפעם זה היה שונה. בהיגיון הוא דיבר. “יש פה קיצוניים שמאוד מפריע להם המדים”, הסביר לי.
התעשתתי ואמרתי, “גם לי מפריע שהם מתפללים פה, אני מתגבר על זה, שיתגברו גם…”. הרגשתי שעניתי לו כראוי, ברוך השם.
“אתה חדש פה בשכונה? היכן אתה גר?”. התחלתי לחשוש מעט. “כאן בקצה הרחוב”, הצבעתי. “באיזה מספר?”, על כך כבר לא עניתי, וכי צרות אני מחפש?
נכנסתי מעט יותר ופניתי אל בית המדרש. שהו בו שני אברכים חביבים, ראו אותי והנידו לי בראשם. “זו לא דרך להתנהג”, אמר אחד מהם, “אל תשים לב אליהם כלל, הם קיצוניים”. הודיתי לו, לקחתי רמב”ם מארון הספרים והתחלתי לקרוא.
דקותיים חלפו, מופיע למולי חסיד צעיר לבוש שחורים ומתחיל לצעוק: “חרד”ק! חרד”ק! תצא מפה! אל תגיע לכאן עם מדים! זה לא שייך לפה! אתה מקרר אותנו! גוי!” – – –
ובכן, זה עצבן אותי. נורא. ובכל הרבדים האפשריים. איזו חוצפה, איזה עיוות ערכים נורא, איזו עזות פנים. פעמים שמרוב מילים הדוחקות לצאת, מילותיך נעתקות.
פתחתי את פי והחילותי פולט (שהרי – איידי דטריד למפלט לא בלע…): “חוצפן! איך אתה מדבר?? תעוף מפה! אין לך קורטוב של תורה! תתבייש!”, צעקתי עליו. וזה המשיך לכמה התגוששויות נמוכות מעט מסוג זה. לבינתיים התקבצו עוד כמה מיושבי המקום, ובעוד אני אומר לו “ומה היה קורה אילו נכנס לפה חייל שהגן עליך”, היסה אותי אחר ובקול ניחר צווח, “אני מגן עליך! התורה שלי מגנה עליך!! לא הפוך!!”.
הזדעק אחד מאברכי החמד שישבו שם ואמר, “תורתך מגינה? תורתך אינה כלום היא! דבר איננה שווה, שהרי קדמה דרך ארץ לתורה, ואם דרך ארץ אין, תורה מניין?”. יפה אמר אותו אברך.
עוד זה מדבר בכה וזה צועק בכה, הגיע זמן ערבית. תפילה זו תפילה. היסו החסידים אלו את אלו והתחלנו ערבית.
התפללתי ועיניי פקוחות. חששתי שמא יכוני, חששתי שמא יפגעו בגלגלי רכבי, אך לא הצלחתי לפתוח את החלון ולהסתכל… בחוץ שמעתי המולה, צעקות, דפקו על החלון שישבתי לידו. עניין גדול הוא, כנודע, להפריע לתפילתו של חרד”ק.
ובכן, נסתיימה התפילה. ניגש אלי חסיד והכה באגרופו על חזהו כאומר ידי לא במעל. “אנחנו איתך”, הוא לחש, “הם קיצוניים”. חסיד נוסף שעמד לצידו הנהן בראשו.
אברך נעים סבר שהתפלל מולי ציטט לשון משנה, “ולא עם הארץ חסיד”. אף אני נעניתי לו ואמרתי, “אלו אף אינם עמי הארץ אלא בורים”, וכיוונתי לדברי הרמב”ם כי הַבּוּר בשונה מעם הארץ נעדר מידות טובות. איני יודע אם כיוון לדעתי.
החזרתי את הסידור למקומו, ואת הרמב”ם לארון. הלכות תשובה למדתי בו. סוריאליסטי מעט…
שינסתי מותניי והשחזתי לשוני ביציאה אל ההמון שבחוץ.
כאן המתין לי הקרב הגדול…
כעשרים וחמישה אנשים עמדו בחוץ, רובם חסידים. מדברים, מתווכחים, מתלחששים, מתלהמים, צועקים ומהסים.
ואני, כמובן, כשיצאתי מבית הכנסת, כוכב הערב שכמוני… פנה אלי אחד מראשי החבורה ואמר: “פשוט מפריע לנו. אל תבוא לפה עם מדים, זה פשוט לא יהיה נעים. לא יהיה נעים”. איום מרומז? בכל אופן, הייתה התאגדות, ציפו למוצא פי.
בכל סיטואציה אחרת הייתי קם והולך. קרה לי לא פעם שצעקו לי ‘חרד”ק’, ‘צא מפה’ ושאר ירקות. אבל דרך כלל אלו קיצוניים וכה מוזרים, עד שאין טעם לנהל שיח ולדבר. אז פשוט הולכים. או צוחקים. וודאי שלא מתווכחים. הפעם נשארתי, הרגיש לי שהם קצת יותר ‘מיינסטרים’, ויש בינם דוברי הגיון. לפחות עליהם או על חלקם אצליח להשפיע.
אמרתי לו, “וכי מה אכפת לי שזה מפריע לכם? והרי גם לי מפריע שהוא הולך עם הכובע שלו” – עת אני מצביע על אחד מהם, “זה ממש פוגע לי ביראת שמים!”… “אהה!”, ענה אחד מהם, “זה ממש לא אותו דבר! הכובע שלו זה הלבוש שלנו! החסידי!”, אמר וחש מנצח…
“ובכן כן, זה פוגע לי ביראת שמים”, התעקשתי. כנראה הפתיע אותו מה כובע יכול לעשות ליראת שמים של בן אדם, השתתק לרגע וניצלתי זאת להמשיך… “ואתה יודע מה? אני מתאפק! ואף שזה פוגע בי – אני מתגבר! מפריע לכם שאני עם מדים? תתגברו!”…
“המדים שלך… המדים שלך זה מייצג! זה מייצג מקום של ‘ייהרג ואל יעבור’! זה ממש נגד התורה!”. המילים האלו הכעיסו אותי. איך הוא לא מתבייש?
שמתי לב שחוט השני החורז את טענותיהם הוא פחד. חשש גדול מדברים שאכן הם לא מכירים, טענות דמגוגיות ומוגזמות, וליצנות על טענות הנגד. אך לא אמרתי נואש, ואף שליצנותם תדחה תוכחתי, חבשתי את כובע המטיף ואמרתי:
“מאיפה החוצפה? נגד התורה? אתם לא מתביישים? אני בטוח במאה אחוז שאותם קיצוניים מביניכם שמסלקים לובש מדים מבית הכנסת באלימות – – -“. כולם במקהלה היסו אותי: “לא נהגנו באלימות! היכנו אותך??”, טענו נגדי בחוזקה.
ענה להם האברך שהיה לצידי בחמת זעם: “לשאול אדם איפה הוא גר, לצעוק עליו, לגרש אותו מבית הכנסת, זו לא אלימות!?”. דומה כי בדעתם אלימות היא רק מכות. תמהתי לעצמי, האין להם את הבגרות להבין חומרתה של אלימות רגשית? שמא אינם רוצים להבין זאת. ואולי כיון שאין אפשרות להיחקר במשטרה על כגון דא אין זה נחשב? לרגע נדמה לי שדיני שמים אינם חשובים כאן כלל.
אמר אחד החסידים האחראיים שם, מהנראים כמתונים יותר, “בואו נוריד את האמוציות” – תחילית מעוררת תקוה, אולי הטענות ההולכות להיאמר מעתה יהיו על טהרת השכל – “זה לא משהו אישי נגדך. זה המדים שאתה מייצג. לא אתה הבעיה”…
ובכל אופן השתלטתי שוב על השיח. נהיה שקט, גרמתי לחמישה עשר חסידים איכשהו להקשיב לי רגע. אולי אהיה אדמו”ר…
ובכן, ניצלתי את ההזדמנות והמשכתי במונולוג: “ודאי! לא עלי הטענה, וטענותיי אינם עליכם אישית. אתם ודאי כולכם אנשים חביבים ומתוקים! סוכר!”, ראיתי הנהונים ושמעתי צחקוקים מהקהל. “אין לי שום ספק, שמה שקרה פה היום זה פשוט עיוות ממדרגה ראשונה. איך אינכם מתביישים? לא רק על הקיצוניים שבכם אני מדבר, על אלו שלא מוחים בהם ומוקיעים אותם, עליכם אני מדבר! מה תעשו ביום הדין? ראש השנה עוד מעט! אני סמוך ובטוח שחלקכם ובוודאי הקיצוניים שבכם מעולם לא פתחו דף גמרא, וכתב רש”י אינם מבינים. רמב”ם? חלקכם לא פתחתם אותו כנראה מעולם”.
משום מה זה ברור לי כל כך, אף שאין לי שום סמך לדברים. אבל לא יכול להיות שאותה תורה שאני לומד גם הם לומדים. המשכתי: “אתם מצפים שאני כל יום אחליף בגדים למענכם ואגיע לערבית? לא מעוניין! ומה היה קורה, וחייל מסורתי כזה נחמד שיצא מעזה אחרי חודשים של לחימה, ניצל בניסי ניסים מטילים ששרקו מעליו, ממש הגן על החיים שלכם בגופו, מסר נפש! והגיע כאן לתפילת ערבית, ואתם תגרשו אותו כי הוא לובש מדים!! אתם יודעים מה יקרה לו לאותו חייל?”, והרי זו טענה ניצחת אמרתי בליבי. ודאי וודאי שהם יודו על טעותם ויקפלו את האירוע. אך אבוי לי, נחה עליי ציניות מרירה…
אמר לי אחד החסידים, “החייל פשוט לא יגיע לבית כנסת כאן יותר!”. צעקתי עליו: “לא! הוא לא יגיע אף פעם לשום בית כנסת יותר! אתם רק מרחיקים אותו! עליי לא אכפת לי, תצעקו עד מחר, אתם לא מעניינים אף אחד, אתם לא דגם לעבודת ה’ בעיניי אבל אתם מקלקלים אחרים!”.
ענה לי באסרטיביות חסיד עם זקן מאפיר, “לכל אחד יש את הבעיות שלו! אלו הבעיות שלנו. גם לך יש את הבעיות שלך!”, טענה גנרית שכמובן נכונה תמיד… והרי כך נסכין כל עוול וכל פגם. הרי לכל אחד יש מה לתקן. על כל בעיה פשוט נאמר – לכל אחד יש בעיה. איזה יופי.
“תירוצים, תירוצים אתה מתרץ”, סנטתי בזלזול.
הרגוע יותר בחבורה, “המבין” ההוא שיודע לדבר עם האלו שבחוץ, כמוני, היסה אותו ואמר, “זו שאלה טובה, זו שאלה טובה”.
ובכן, מה תשובתך? ובכלל, למה צריך תשובה? לא קל יותר להודות בטעות? ודאי שלא.
“אם ייכנס לכאן אדם עם דגל גאווה, גם נכיל אותו? אולי אצלכם מכילים אותו גם. אצלנו לא!”, כך הוא ענה נגדי.
– “וכי מה אתה משווה? והרי הדגל הזה מייצג עבירה דאורייתא!”.
– “וכך גם המדים שלך, הרי כל הרבנים אמרו, ייהרג ואל יעבור!”.
– “שטויות! אולי הרבנים שלך, של החסידות שלך כך אמרו. כל הרבנים שלי לא אומרים כך. וכך לא כולם בציבור החרדי. משכך אתם – צריכים פשוט להתגבר…”.
– “אכן. כך אמרו הרבנים שלנו, ואנו הרוב. אתה רוצה שנשאל כאן אחד אחד האם זה בסדר מבחינתם שתגיע עם מדים?”.
עניתי לו ש”זה לא רלוונטי”. ידעתי שאפסיד בקרב הזה, ברור, התאספתם כאן כולכם. וגם למה שמישהו יביע דעתו נגדכם גם אם הוא חושב אחרת? “הרלוונטי הוא אך ורק הבעלים של המקום, לא אתם” (בית כנסת ממוקם בבית פרטי).
בגדול הם הסכימו, כנראה סמוכים ובטוחים שיסכים עימם. “ברוך הבא לבית שמש”, חתם אחד מהם.
פניתי ללכת. עייפתי.
ניגש אלי החסיד האדמוני הראשון ודיבר איתי ביחידות. עיקרי הדברים היו חזרה מעגלית על כך ש’כל הרבנים אמרו שזה ייהרג ואל יעבור’. עקשן שכמוני. תיקנתי אותו בכל פעם. “רק הרבנים שלך”… ועוד טען לי בתמימות ונחרצות שבצבא אנשים עוברים עבירות שהן ‘ייהרג ואל יעבור’…
הצבעתי על בניין בקצה הרחוב ואמרתי, “הידעת שבבניין הזה יגור אדם שיעבור גם על עבירות של ייהרג ואל יעבור? וכי מה זה שייך? בצבא יש כאלה ויש כאלה. יש שהם יותר צדיקים ממני וממך!”.
וכאן הוא אמר לי דבר גדול, ששווה ליתן עליו את הדעת.
“לא בך היא הבעיה, ברמה האישית. אנחנו מחנכים בציבור לא להתגייס, כיון שמסוכן שם רוחנית בצבא (דבר שאפשר להסכים איתו ואין כאן המקום להרחיב) וכשאתה מגיע – – -“, ואמר איזו מילה ביידיש, “רציני, מתפלל, לומד, זו הבעיה! אילו היית עם כיפה לבנה, ‘לא קשור לאירוע’, לא היינו מדברים איתך. אבל אתה, ככה, זו בעיה”…
הצבעתי על קבוצת החסידים שהמשיכה לדבר ואמרתי: “האיש הכי צעיר פה מעל גיל עשרים. אם הקיום שלי עם מדים מקלקל אתכם, יש לכם בעיה קשה מאוד. בדק בית דחוף אתם צריכים. דחוף.
הציבור שלכם, פשוט חלש. כל כך חלש. כעלה נידף ברוח. זו לא יהדות. יהודי הוא בעל קומה. יהודי
עומד בגאון מול ניסיונות. להיות יהודי זו התמודדות יום יומית. זו – ודאי לא יהדות.
הוא אולי נטה להסכים, “בכל אופן”, אמר, “מנסים להציל את מה שאפשר במצב הקיים”.
ניגש אליי האברך שעמד לצידי בעוז ופטרני לשלום, “ה’ עמך”. הודיתי לו והלכתי הביתה. נגמר הדיון.
– אפילוג –
המושג ‘תינוקות שנשבו’ התחדד לי יותר. יש דעה באחרונים שהיום אין תינוקות שנשבו. הרי כל אחד מודע לזה שיש תורה ומצוות, וכיצד נאמר שהוא תינוק שנשבה?
המקרה לעיל הוכיח לי כדעת החולקים. לפעמים החינוך והעיוות כה מושרשים, עד שדרושה עבודה יסודית מאוד על מנת לעקרם. אכן, גם הם תינוקות שנשבו.
דומה הדבר לסיפור בגמרא על רבי זירא, שישב מאה תעניות על מנת לשכוח את תורת בבל. כנראה אין זה כה פשוט לעקור גירסא דינקותא.
על טענתו האחרונה ש”יש להציל מה שאפשר”, אני חוכך בדעתי זמן רב. אולי יש כאלה שצריכים להיות חילוניים, על מנת שיוכלו לחזור אחר כך בתשובה? סותר על מנת לבנות.
הסיטואציה שחוויתי היא אולי מצחיקה, אך גם עצובה מאוד. הרי ראשוני החסידים במזרח אירופה קיבלו בשמחה אף את בעל המרזח היהודי, והוא כנראה לא תמיד היה הצדיק הגדול באזור. מה קרה בדרך?
ובכלל, מה עם הכרת הטוב? יש חיילים שלא ראו בית חודשים! וכי הם לא רואים את ההקרבה ומסירות הנפש שלהם? תמה אני איך מחנכים להתנהגות כזו? מהם שורשיה? האם יש לה תקנה, או שמא אבדנו כולנו אבדנו?
הפסוק “הנני נשפט אותך על אמרי לא חטאתי” מדגיש שתחילת התיקון הכרת החטא. אצל רובם, לדאבוני, לא ראיתי קצה של הבנה.
ואולי שורש הבעיה הוא שאף אחד לא טורח להוכיח אותם על זה? אך הלא המוכיח יוקע באותו הרגע מן הקהילה ומן הציבור! ואולי השאלה הנשאלת היא גם, מה עליי, עלינו לעשות? אינני יודע.
אחתום בתפילה שנשוב בתשובה שלימה, נזכה בדין, יבוא גואל צדק, יאיר עינינו, יבנה היכלנו, ישיב בנינו ויימול לבבנו.