הדף היומי בקיצור ובתמצות | בבא בתרא דף צג
דף צ”ג.
שור שנגח פרה ונמצא העובר בצדה ואין ידוע לבית דין או לעדים (אבל הם יודעים, דלסומכוס חולקין אפילו בברי וברי) אם מת מחמת הנגיחה או שנולד קודם, משלם חצי נזק על הפרה כדין שור תם, ורביע נזק על הולד דממון המוטל בספק חולקין כסומכוס.
הגמ’ מבארת שאין ראיה שאין הולכין בממון אחר הרוב ממה שלא הולכים אחרי רוב הפרות שמתעברות ויולדות וא”כ מחמת הנגיחה הפילה, די”ל שיתכן שבא השור הנוגח מולה ומחמת הפחד הפילה, דדרך להפיל מחמת פחד כמו מחמת נגיחה ממש, וקיימא לן המבעית את חבירו פטור מדיני אדם, וכ”ש בהמה המבעתת לבהמת חבירו, דגרמא בנזיקין פטור, וי”ל שהשור הנוגח בא מאחוריה דליכא ביעתותא, והוי ממון המוטל בספק וחולקין.
שור מת שנמצא ליד שור אחר בברייתא איתא שאפי’ אם השור השני מועד, אין מחייבים את בעליו לשלם, דרבנן לא אזלי בתר אומדנא, ולא חשיב ממון המוטל בספק לשלם פלגא, דמאן לימא לן שזה הרגו כיון שיש שם שוורים אחרים, אבל שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה, מעמידים את הפרה על חזקתה שהיתה מעוברת בשעת הנגיחה.
ובברייתא אחרת איתא בשם רבי אחא שגמל האוחר -עוסק בתשמיש בין הגמלים שבזמן זה סתם בהמות משתגעות והזכרים מכים זה את זה ונמצא גמל הרוג בצידו, חייב בעליו לשלם, דידוע שזה הרגו מפני שהוא מוחזק להכות בשעת רביעה, וא”כ כ”ש בשור המועד. (ונקט גמל אוחר לרבותא, שחייב אע”פ שמעולם לא נגח)
הגמ’ סברה שרוב וחזקה שווים דמאן דאזיל בממונא בתר חזקה אזיל נמי בתר רובא, וא”כ הברייתות נחלקו במחלוקת רב ושמואל. והגמ’ דוחה שלרב סובר התנא הראשון שלא הולכים אחרי חזקה, אבל הולכים אחרי רוב, דרובא עדיף מחזקה, וי”ל שרוב השוורים שבעולם נגחוהו. ולשמואל סובר התנא השני שבחזקה שהגמל עצמו מוחזק בה שהוא עומד בצד הגמל ההרוג מוציאים על פיה ממון, אבל מכח רובא דליתא קמן אין מוציאים ממון.
המוכר פירות לחבירו וזרעם ולא צמחו-
המוכר פירות לחבירו בסתמא ולא פירש אם מוכרם לזריעה או לאכילה, וזרען ולא צימחו, אין המוכר חייב באחריות, דיש שקונים לזריעה ויש שקונים לאכילה, ויכול לומר לאכילה מכרתיו לך ואין כאן מקח טעות כלל, ואפי’ זרע פשתן שרובו נמכר לזריעה אין המוכר חייב באחריות, (ורשב”ג אומר שבזרעוני גינה שאינם נאכלים חייב המוכר באחריותם ואין כאן מחלוקת, דלכו”ע בזה הוי מקח טעות, כמוכר עצי זית ונמצאו שקמה או יין ונמצא חומץ, וכ”ש הכא, דהתם יש שרוצים דווקא שקמה או חומץ, אבל כאן כיון שאינם ראוים לאכילה אלא לזריעה אין בהם שימוש אלא להסקה, וודאי קנאם לזרע, וא”צ הלוקח לשלם לו דמי עצים כיון שלא נהנה בהם כלל, וגם לא שלח בהם יד כדי שנחייבו באחריות)
ומבואר שלת”ק לא אזלינן בתר רובא בממונא כשיטת שמואל, ויכול לומר לו לאכילה מכרתיו לך. ואין לומר דס”ל שהולכים אחרי רוב הלוקחים ולא אחרי רוב הפשתן ודלקמן, דאם רובא דאינשי נחשב רוב ורובא דזריעה כמאן דליתא, לא הוה ליה למיתני אפילו זרע פשתן וכו’.
וצ”ל שרב סובר כתנא דברייתא שחולק, דבברייתא איתא שלרבי יוסי צריך המוכר לתת ללוקח דמי זרע, דאזלינן בתר רוב הפשתן שנמכר לזריעה, ואמרו לו שרוב בני האדם לוקחים אותו לדברים אחרים דכנגד אדם אחד שקונה י’ סאין לזריעה יש מאה בני אדם שקונים מעט למאכל ולרפואה, ואזלינן בתר רובא דאינשי, ולרבי יוסי הולכים אחרי רוב הפשתן, שאחד הקונה לזריעה קונה יותר ממאה שקונים למאכל ולרפואה. ולת”ק בזרעוני גינה שאינם נאכלים כלל חייב באחריותם, אבל בזרע פשתן פטור דס”ל שאין הולכים בממון אחר הרוב.
דף צ”ג:
כמה משלם המוכר ללוקח – לרבי יוסי משלם המוכר
ללוקח דמי זרע, אבל לא הוצאה דגרמא בעלמא הוא, וכן הלכה. ולרשב”ג צריך לשלם לו אף את ההוצאה חרישה ושכר פועלים, ונראה דקנסא הוא, וכמו שמצינו לרשב”ג שטוחן חיטים שלא לתת במים את החיטים ועשאן סובין או מורסן, או אופה שאפה פת ניפולין שנופל ממנה, או טבח שניבל את הבהמה, צריך לשלם דמי בושתו שזימן אורחים אורחים ואין לו מה לתת להם לאכול, ובושת אורחיו, וכ”ש שמשלם לו הוצאותיו, (ולת”ק חייב רק מה שקילקל דהוי כשומר שכר ומבואר בהגוזל שאם עשה בחינם פטור), וכן היה מנהג בירושלים שהמכין סעודה וקלקלה משלם דמי בושתו ובושת אורחיו, אמנם הלכה כרבנן דפטרי מבושת, דגרמא הוא. (עוד נהגו שכשהיתה מפה פרוסה ע”ג הפתח היו אורחים נכנסים, וכשהיו מסלקים אותה לא היו נכנסים).
Post Comment