הזעקה בהלווייתו של מנדי בן ה-12 | האבא שיחזר את יום הטרגדיה

אתמול בשעת צהרים הובא למנוחות בכפר חב”ד הנער בן ה-12 מנחם מענדל בולטון, שהלך לעולמו מוקדם יותר אתמול, אחרי ימים שבהם הרופאים נאבקו על חייו. מענדל, שסבל ממום מולד בקצב הלב – פונה לבית חולים במהלך חגיגת בר מצווה לחברו, אחרי שאיש באולם דיבר עמו קשות. אביו האשים כי הילד עבר מעין חרם בשנים עברו.
בהלוויה נשא דברים בין היתר סבו, יבדל לחיים הרב שמעון ידגר. “מנדי אנחנו אוהבים אותך”, אמר הסבא, “בשם סבא וסבתא, בשם כל המשפחה אמא ואבא… בשם כל הנכדים והנכדות שכולם אהבו אותך כל כך, אהבו את החכמה שלך את הצחוק שלך שאין כדוגמתו בכל העולם… מה שאף אחד לא עושה בשמונים שנה אתה עשית ב-12 שנים בדיוק, כ’ באב זה יום ההולדת של מענדי, כ’ באלול יום הפטירה”.
הסבא המשיך: “ולכן כל אחד יצרוב על לוח ליבו את התאריך הזה…זה הלפיד שצריך לצאת איך מחנך צריך להיות בעולם.
“היית ילד מדהים, ילד עניו, ילד עם יכולות שהיה לחברים קשה להיות בסביבתך ולהתחבר איתך אולי, אבל דבר אחד יותר מהכל צריך להבין, הגדולה שכתובה בתורה על ראובן על זה שלקח אחריות על מה שעשה, על יהודה שלקח אחריות על מה שעשה הוא לא התעלם מהדבר הזה”.
לגברי הסבא, “אין התעלמות ממה שהיה, גם אם הייתה בעיה רפואית וזה היה הטריגר של המצב הזה – אז יש פה ענין שצריך “והחי יתן אל ליבו” ליתן אל ליבו שלא יקרה חלילה מצב כזה שיש עוד מחנך בעולם שילד פונה אליו והוא לא עונה לו ולא מתייחס אליו כשאומר לו שיש ילדים שמציקים לו, איך יתכן דבר כזה”.
הסבא המשיך: “מגלגלין זכות ע”י זכאי ולהיפך, לכן כל אחד מהנמצאים כאן ומי שלא נמצא כאן שייקח על עצמו להסתכל על עצמו במראה ולומר לעצמו האם אני צריך להתחרט על משהו. לא ייתכן שיהיה פה מצב כזה שיתעלמו מדבר כזה, זה דבר שצריך להיות ברור לכל אחד מאיתנו”.
האבא מגולל
היום גולל ישראל בולטון, אביו של מנחם מענדל, את מה שאירע באירוע מנקודת מבטו. האבא טען שלפני מספר שנים, בכיתה ד’, בנו עבר חרם כיתתי מסוים. “בתור מי שגם כילד עבר חרם והתעלולות ודווקא בגלל זה הצלחתי להתתח לאדם שאני היום”, כתב האבא, “התמדתי לתמוך במנדי ולתת לו להתקדם על אף ובגלל החוויות הללו, נתתי לו למצוא תחביבים והשקענו בהם ואכן לאט לאט הילד מצא חברים עם נושאי שיחה משותפים.
“עדיין מדי פעם היה צץ ילד או קבוצה שהייתה פוגעת בו, למודי ניסיון היינו פונים למחנך או לצוות אבל לא באמת מצפים למשהו מהצד הזה. ואני ואמא של מנדי, שלא הייתי יכול להתפלל למא טובה יותר לבן שלי, היינו עוטפים אותו ותומכים בו והוא אכן היה יוצא חזק יותר”.
בשלב הזה גולל האבא את מה שאירע השבוע: “ביום שני האחרון הוא ישן אצלי. הרגשי שמשהו עובר עליו אז הזמנתי אותו להתכרבל איתי במיטה. הוא נכנס למיטה, אמרנו לילה טוב אחד לשני ואז הוא החל לבכות, בכי כואב, היסטרי.
“כששאלתי מה קרה אמר שכל הילדים בכיתה צחקו על משהו במראה שלו וכשאמר למחנך, המחנך התעלם. חיבקתי אותו הרגעתי אותו ועודדתי אותו. ניסיתי לפנות לצוות, ללא מענה. אבל עקבתי אחריו ולמחרת ביום שלישי צלצלתי אחרי הלימודים והוא עידכו אותי היום היה בסדר.
“ביום רביעי הנורא הוא בא אליי אחרי הלימודים כשהוא שמח ואמר לי “אבא היום היה הרבה יותר טוב”. הוא ממש התרגש ושמח ללכת לבר מצווה. ביום רביעי בשעה 19:45 הורדתי אותו ליד בית הספר לחכות להסעה שאמורה לקחת אותם לבר המצווה שהתרחשה בישוב סמוך הנקרא כפר חב”ד ב’.
“רגע לפני שירד הבטחנו שנמשיך את נושא השיחה שהיה לנו בנסיעה הקצרה הזו ביום שישי כשהוא שוב יהיה איתי. מכאן מה שאכתוב מתבסס על מה ששמעתי מאחרים, על צילומי האבטחה ועל אבחנת הרופאים.
“מנדי נכנס שמח לבר מצווה, הצטלם עם נער הבר מצווה כשהוא מחייך באמת (אני יודע לזהות) ישב עם מה חברים שלו והצטלם גם איתם. מפה יש לי חוסר מסוים אבל לפי מה שהבנתי הוא נגע לצלם בעמוד הצלם צעק עליו הוא נפגע והבנתי שהיה ם גם איזהשהוא מעגל מאולתר של חברים שרקדו (הלהקה עדיין לא התחילה) וכניה להצטרף לא נתנו לו, לא יודע מי היו החברים האם זה אכן היה או אם זה קרה לפני או אחרי הצלם.
“למעשה אחרי התקרי/ות האלה מנדי יצא כשהוא פגוע, בוכה ונסער. הוא ישב על ספסל ובכה, בזמן הזה חברים שלו יצאו להרגיע אותו ללא הצלחה, באיזשהו שלב הוא גם צעד על הדשא נפל ובהתחלה (על סמך הצילומים שקיבלנו) חשבנו דמרגע הנפילה עד שמצאו אותו הוא היה ללא דופק.
“אבל בתיעודים חדשים רואים שחבר שלו ניגש אליו ואז ניגש אליו הזמר של הלהקה ואז עוד מישהו. זאת אומרת היה סמן שהוא היה על הדשא ועדיין בכה בהכרה. באיזה שהוא שלב השאירו אותו כנראה להירגע, ואז קרתה הפרעת הקצב ודקה או שניים לאחר מכן המורה שלו משנה שעברה בא מהחניה ומצא אותו לא נושם וללא דופק.
“הוא מיד צלצל למדא שהנחו אותו לבצע החיאה ו2-4 דקות אחרי כבר הגיעו כוננים שניסו להחיות אותו כעשרים דקות. אז העלו אותו לנט”נ ושם הצליחו להחזיר לו דופק מה שעזר להם להחליט להעביר אותו לשיבא ולא לאסף הרופא”.
האבא הוסיף: “כאן המקום להודות לכל מי שהיה שליח להיות עם מנדי ולנסות להציל אותו ולצוות טיפול נמרץ לב ילדים בשיבא שבאמת עשו כל מה שהם יכולים לנסות להחזיר אותו. אבל וזה הדבר הקריטי, כתוצאה מהפרעת הקצב לא זרם דם למוח המוח פיתח בצקת ולמעשה הפסיק לעבוד.
“חשוב להבהיר, הפרעת הקצב היא מום מולד, היא לא נוצרה כתוצאה ממשהו, אבל השם בחר שהיא תקרה בדיוק בזמן ובמקום שהיא קרתה. אני לא מאשים את הילדים בפטירה של מנדי, אם יש להם על מה לבקש סליחה שיבקשו אבל העיקר זה שילמדו מזה ויבדקו אם יש ילד שלא מבין שזה בצחוק או רגעי.
“אני לא מצפה מהצוות כי למדתי דהוא טוב בלדבר ואלוף בלטאטא אז הבעיה הזאת היא הקטנה בכל המערכת הזאת. אני כן פונה להורים! זה הילד שלכם, אל תקומו בוקר אחד ותגידו לא ידענו שהוא כזה, שבו איתו דברו איתו תשאלו אם יש ילד שהוא פחות אוהב? איך זה מתבטא? מה הוא עושה בנידון? או ילד שאחרים מציקים לו? תבדקו גם את עצמכם האם בבית אתם מדברים רעה באנשים אחרים? מזלזלים בהם, מחשיבים אותם פחות? הילד שלכם רואה ועושה. או אולי היל שלכם הוא מהצד הנפגע והוא מחפש את התמיכה והעידוד אצלכם! אל תשאירו את האחריות אצל אחרים”.
גרסת התלמוד תורה
הבוקר פרסם הרב מנחם ברוד, מוותיקי תושבי כפר חב”ד ולשעבר דובר חב”ד, טור נרחב באתר חב”ד און ליין COL, ובו התייחס לאירוע שמסעיר את תושבי הכפר ואת חסידות חב”ד. הוא הכחיש את האשמות על חרם, על בסיס תיעודים ועדויות.
“לפעמים, מתוך כוונות טובות, עושים בדיוק אותם כשלים שמבקשים לתקן. מתריעים על שריפה בצד ימין ומדליקים במו ידינו שריפה בצד שמאל”, כתב הרב ברוד. “תחשבו על הילדים, חברי כיתתו של מנדי ז”ל. אתם יכולים לשער כמה קשה להם לשאת את עצם האירוע הטרגי. כיתה הולכת יחד לחגוג בר מצווה לחבר, ואחד הילדים מאבד את הכרתו, ואחרי מאמצי החייאה בשטח נלקח בניידת טיפול נמרץ וכעבור כמה ימים נפטר. סיטואציה זו כשהיא לעצמה מחייבת תמיכה נפשית לילדי הכיתה.
“אך עכשיו העמיסו עליהם משא נפשי כבד פי שבעים ושבע. בראש כל חוצות מתפרסם כי הם החרימו את חברם וגרמו למותו. אתם קולטים את המשמעות האיומה של האשמה כזאת?! וכי זו הרגישות לזולת שעליה מדברים?! האם זו ההזדהות עם כאבו?!
“ונניח שהסיפור על החרם היה נכון (והוא לא!) – האם זו הדרך לטפל בתופעה?! הלוא ככלות הכול מדובר בילדים! שוו בנפשכם שהילדים האלה הם ילדיכם או נכדיכם; האם הייתם רוצים שיפרסמו בכל העולם שהילדים האלה עשו כך וכך ושבעקבות זאת קרה כך וכך?”
בהמשך ציין הרב ברוד: “יש עובדות ברורות שאי-אפשר להכחישן. ראשית, חברי הכיתה בחרו במנדי ז”ל להיות אחד משני הילדים שמגישים לחתן הבר-מצווה את מתנת הכיתה וקוראים את ברכת חברי הכיתה. ילד מוחרם אינו זוכה, כמובן, לכבוד הזה.
“כאלה הן גם השמועות השקריות כאילו סולק מהחגיגה וכאילו הילדים לא רצו לרקוד איתו. הלוא האירוע הטרגי התרחש בתחילת הבר-מצווה, קודם שהיו ריקודים כלשהם. הילד פרץ בבכי ויצא החוצה בעקבות תקרית שאינה קשורה לילדים כלל (אלא לאחד מאנשי המקצוע ששירתו את החגיגה). תגובת חבריו מעידה שוב שלא הייתה שום החרמה מצידם חלילה. במו עיניי ראיתי את סרטון מצלמת האבטחה, שבו נראית קבוצה גדולה של ילדים היוצאת בעקבות הילד ומנסה לשכנעו לחזור. ילדים שמחרימים את חברם שמחים ביציאתו ואינם מנסים להחזירו. ברור אפוא שלא הייתה כאן החרמה כלשהי מצידם.
“האם כל מי שהטיח או הדהד את עלילת החרם בדק את העובדות קודם לכן? האם חשב לרגע על הילדים ועל מה שזה עושה להם? סביר להניח שלא.
“וכאלה הן גם ההאשמות כלפי צוות התלמוד תורה. וכי הם לא בני-אדם? האם לא צריכים להיות רגישים כלפיהם? אנשים מפיצים שמועות בקלות בלתי-נסבלת, בלי לבדוק ובלי לנסות לשמוע צד שני. וכל אחד מרגיש צורך לנפח עוד קצת, ולהוסיף מלח ופלפל, כיד הדמיון הטובה עליו. קל מאוד להפוך מורים ומנהלים לשק חבטות. אבל אהבת ישראל ורגישות לזולת אין כאן.
“היה חשוב לי לברר את העובדות. דיברתי גם עם המשפחה וגם עם צוות התלמוד תורה. ומה אומר לכם, זה רחוק מאוד מהאמירות הפשטניות והחד-משמעיות הנזרקות לחלל האוויר. הצוות החינוכי גם מוגבל ביכולת שלו להתגונן ולהסביר, ולפעמים אין למחנכים ברירה אלא לשמוע את חרפתם ולהבליג. אבל אני שמעתי מכמה וכמה מאנשי הצוות מה הם עשו למען הילד, ואני אומר לכם שניכרים דברי אמת והם מעוררים הערכה. לא זו בלבד שאין כאן אדישות וחוסר אכפתיות חלילה, אלא בדיוק להפך.
“ראיתי גם הודעה ארוכה וחמה שנשלחה מהמשפחה למחנך הכיתה בסוף שנת הלימודים האחרונה, וכולה תשבחות על העבודה החינוכית שנעשתה במהלך השנה ועל הערכים הטובים שהמחנך הנחיל לילד”.
הרב ברוד חתם: “מובן שאינני מכוון את דבריי כלפי המשפחה השבורה והמרוסקת. על כך אמרה חנה הנביאה: “כי מרוב שיחי וכעסי דיברתי עד הנה”. חז”ל כבר אמרו שאין אדם נתפס על צערו. אבל כל אלה מסביב, שעטו על ההזדמנות לחבוט בילדים האומללים ובצוות התלמוד תורה (ובפרט אלה שיש להם אינטרס בעניין וד”ל), כדאי שיבדקו היטב אם אמנם אהבת ישראל טהורה היא שבערה בליבם והניעה אותם או אולי כמה מידות לא הכי טובות.
“והעיקר – מה ייצא לנו מהטחת האשמות באחרים? האם זה יעשה אותי טוב יותר, רגיש יותר, אוהב ישראל יותר? במקום זה הבה נחשוב מה כל אחד ואחת מאיתנו יכול לתקן – לא המוסד או הקהילה או הגבאים או העסקנים, אלא אני ואתה. איך אני יכול להיות רגיש יותר, אכפתי יותר, זהיר יותר, מכיל יותר.
אם נעשה כן – תגרום לנו הטלטלה הזאת להיות טובים יותר ואוהבי ישראל יותר, וזה יביא לנו את ברכות רבותינו נשיאינו, מייסדי הכפר, לכל מילי דמיטב, ובעיקר לגאולה האמיתית והשלמה”.