“תן לי! תן לי עוד”, ומה עם להגיד תודה? | חיזוק לאלול מהמחנך רבי אביגדור מילר זצ”ל

קדוש אלול
בימי קדם – כלומר עד לפני כמאה שנה – כאשר בירכו את ברכת חודש אלול בבית הכנסת, אחזה בכולם חיל ורעדה. כך היו פני הדברים כאשר הרחוב היהודי עדיין היה רווי ביראת שמים – ברגע שהזכירו את אלול, כולם רעדו. אלול! יום הדין מתקרב! והחודש כולו היה חודש של הכנה.
היו כמה וכמה אנשים גדולים שחיו עד לא מזמן שנהגו ללכת למקומות מסוימים עוד לפני אלול כדי להתעלות ברוחניות ולהכין את עצמם לימים חשובים אלו המובילים אותנו אל יום הדין. הסבא מסלבודקה זצוק”ל נהג ללכת לקלם כבר באמצע חודש אב כדי להתכונן לאלול, וכך נהגו עוד רבים מהגדולים. אולם כשהגיע ראש חודש אלול, כולם כבר התעסקו בהכנות ליום הדין, לא רק הגדולים. אם כן, כאשר אנו רואים שחודש אלול נמצא כבר ממש מעבר לפינה, מוטל גם עלינו להתחיל ולהכין את עצמנו ליום הדין.

החובה מספר אחת – “טוב להדות לה’
השאלה הנשאלת כעת היא: מה עושים עכשיו? כמובן שתגידו שיש להתכונן ליום הדין על ידי תשובה. אנשים יתעסקו, אני בטוח, בלימוד הספרים המלמדים אותנו את דרכי התשובה, יחשבו כיצד להוסיף ולהתחזק בקיום המצוות, וירבו בצדקה יותר ממה שהם נותנים בכל השנה. הם יתנהגו ביתר דרך ארץ ומידות טובות. אני בטוח שעם הקודש מודע ליום הדין הממשמש ובא, וכולם מתכוונים לנצל את חודש אלול כדי להתכונן כראוי.
אולם ישנו דבר אחד שאותו אנו נוטים לשכוח; לפני כל דבר אחר, לפני שניגש לאותו היום שבו נתחנן לפני הקב”ה, “כָּתַבְנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִים”, הדבר הראשון הוא: מה עם להודות לה’ על מה שהוא נתן לך עד עכשיו? אנחנו עומדים תמיד עם יד מושטת: “תן לי! תן לי עוד”. ומה עם להגיד תודה על מה שהוא כבר נתן לך? האם הודאה לה’ היא דבר כל כך קטן?
למעשה, זהו הדבר הגדול ביותר! הגענו לעולם הזה למטרה אחת, והיא התכלית אותה מלמד אותנו דוד המלך (תהילים צב, ב): “טוב” – היודעים אתם מהו הדבר הטוב
בעולם הזה? לא רק שזה דבר טוב, אלא זהו הדבר הטוב ביותר! “להדות לה”” – זה מה שטוב בעולם הזה. וזה כל כך טוב, כל כך חשוב, עד שזה מצופה מכל יושבי תבל! אפילו האסקימואי שבאלסקה או הכושי שבקונגו, אינם יכולים להתעלם מחובה זו. “שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים לְפָנֶיךָ ה’ אֱלקֵינוּ וַאלקֵי אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל” (תפילת נשמת). השומעים אתם? לא כתוב “כל היהודים” אלא “כל היצורים”. כולם! האסקימואי הזקן צריך לקרוא לאשתו ולילדיו מדי פעם אל תוך האיגלו ולומר להם כך, “אנחנו נמצאים כאן כולנו יחד; בואו נבלה שעה או שעתיים

בהודיה לה’
מי שנכנס לשנה החדשה מבלי שהקדיש זמן להודות לה’ על זו שעברה זה עתה, הרי שהוא נכשל בחובתו הגדולה ביותר, לא רק כיהודי אלא כבן אדם. עלינו להתחיל במשימה זו המצופה מהאסקימואי – ולעשות לפחות כמוהו. זו אינה מידת חסידות, אלא החובה מספר אחת המוטלת עלינו.

הטרמפיסט
אנשים אינם חושבים כלל על דברים מעין אלו המושג של הכרת הטוב אמיתית רחוקה משכלם – וזאת
משום שהם מעולם לא הורגלו כך. הרשו לי לספר לכם סיפור קטן שאירע עמי לאחרונה. פסעתי במורד שדרה גדולה, וראיתי יהודי הדור פנים, חבוש כובע שחור ונאה, אשר חזותו מוכיחה עליו שהוא בר אוריין.ראיתי את היהודי הזה מסתכל סביבו כאילו הוא איבד את דרכו, ומשכך, שאלתי אותו אם אני יכול לעזור לו. הוא סיפר לי שהוא הגיע מארץ ישראל, ושכעת הוא מנסה למצוא את האוטובוס שיביא אותו לשכונת סיגייט. אמרתי לו שאני אלווה אותו אל התחנה ואראה לו את הדרך. הוא נשא עמו מזוודה כבדה, אז פניתי אליו ואמרתי לו, “תן לי לסחוב אותה בשבילך”. הוא אמר לי, “יש בפנים ספרי קודש”. הוא דאג ליידע אותי מה הוא נושא עמו, שכן מדובר כמובן במידע בעל “חשיבות עליונה” עבורי. הלכתי יחד איתו, בעודי נושא את ספריו, למרחק כמה רחובות.
והנה, בעודנו פוסעים אל עבר התחנה, ראיתי יהודי שאני מכיר שהיה באמצע לנהוג ברכבו, ומכיון שידעתי שעל מנת להגיע באוטובוס לסיגייט יהיה על היהודי הפוסע לצידי להחליף אוטובוסים ב”קוני איילנד” – מדובר בטרחה רבה – עצרתי את נהג הרכב ואמרתי לו, “היהודי הזה צריך להגיע לסיגייט”. הנהג הגיב ואמר, “אני אקח אותו עם הרכב שלי”.
ומה קורה אז? היהודי לוקח ממני את המזוודה ונכנס לרכב בלי אומר ודברים, בלי לומר תודה, תוך התעלמות מוחלטת ממי שגמל עמו חסד זה עתה וסחב עבורו את המזוודה למרחק שני רחובות, והשיג לו טרמפ.

לפני הספרים
והנה, אין לי ספק שיהודי זה מתפעל מחודש אלול ומהחובה להתכונן ליום הדין. אני בטוח שבדברים מסוימים הוא תלמיד חכם – הוא לא עם הארץ – ויש לו תפיסה מסוימת לגבי מהותה של מצות התשובה. ויתכן שהוא יקיים אותה; טוב מאוד! כל צורות התשובה הן חשובות!
אך אם הוא מעולם לא למד את העיקרון הבסיסי של לומר תודה – אם הוא לא יכול אפילו לומר תודה ליהודי זקן שנשא עבורו את המזוודה – הוא לעולם לא יוכל לעשות תשובה אמיתית! כי יסוד היסודות, הבסיס של להיות יהודי, הוא להיות אדם שמכיר טובה על מה שנעשו בשבילו, ומפני שהשי”ת הוא זה שעושה עבורנו הכל, פירושו של דבר הוא שהתפקיד החשוב ביותר של יהודי בעולם הזה הוא להכיר בחסדי הבורא יתברך אליו. זו אמירה כל כך חשובה, שאחזור עליה כעת שוב. מבין כל הדברים שמצופה מאיתנו בעולם הזה, בראש ובראשונה

מוטלת עלינו החובה להודות לה’!
אל תבינו אותי לא נכון – ישנן עוד הרבה חובות. חשוב מאוד שנשאף ללמוד את מסכת בבא קמא – בהחלט; וכך גם בבא מציעא וגיטין וקידושין וכתובות. בוודאי שחובה עלינו ללמוד גמרא. ומה עם בין אדם לחבירו? כמובן שזה משהו שצריך לחשוב עליו בחודש אלול, ואם יהיה לנו זמן, נדבר גם על כך בהמשך. עלינו לשאוף להיות מדקדקים במצוות; טוב מאוד! ישנם הרבה מאוד דברים שעלינו להרהר בהם במהלך חודש זה. אבל בראש הרשימה נמצאת החובה להודות לה’ על השנה שחלפה.

שנה מובטחת
אז כאשר אנחנו מתחילים לחשוב מהי משמעותו של חודש אלול עבורנו, חובתנו הראשונה היא להביט אחורה על השנה החולפת ולהודות להשי”ת על כך שבשנה שעברה הוא כתב וחתם אותנו לשנה של חיים.
תאר לעצמך שבמוצאי יום הכיפורים בשנה שעברה אתה יוצא מבית הכנסת, וכאשר אתה שב לביתך, אתה
מוצא על שולחנך מברק שנשלח אליך מן השמים המודיע לך שזכית בדין, ושנגזרה עליך שנת חיים חדשה. חשוב כמה מאושר היית! היית “משתגע” מרוב שמחה אם היית יודע שמחכה לך כעת שנה שלמה של חיים. כי הלא אף אחד אינו יודע מה יהיה; אף אחד לא יודע. ראיתי בחיי כל כך הרבה מקרים שבהם אנשים עזבו את העולם באופן פתאומי ל”ע, והנה כאן אתה מקבל הבטחה משמים לשנה שלמה של חיים. כמה היית שמח!
נתבונן נא – אמנם לא ידעת על זה עד כה, אבל האם זו סיבה להפסיד את ההזדמנות הזו לשמוח במתנה הגדולה הזו? כעת אתה מגלה למפרע שאכן היה מברק כזה, אלא שאתה לא ידעת על קיומו. ולכן, הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא לשמוח למפרע, “איגלאי מילתא למפרע” שהיינו אנשים שמחים. זוהי נקודה חשובה ביותר!

מפרקים את השנה לגורמים
ניקח לדוגמא יהודי בן חמישים. הוא חושב לעצמו “אה! ברוך ה’, זכיתי לשנת החמישים בחיי!” אמנם, נתבונן נא, שנה היא לא רק שנה – היא כוללת חלקים רבים מאוד. האם אתה זוכר כיצד התיישבת לסעודה במוצאי יום כיפור, כמה טעים היה האוכל – האם חשבת על זה? כך זה התחיל במוצאי יום כיפור. אה! איזה תענוג לאכול במוצאי הצום. חשוב על כל הטוב שקרה לאחר מכן! חודש תשרי שלם!
ואחר כך באו חשון וכסלו. חשוב על כל החודשים הללו שחלפו, בזה אחר זה, ובכל חודש יש כל כך הרבה ימים. ברוך ה’ חיית את היום הראשון של כסלו ואת היום השני ואת היום השלישי. חיית ימים על גבי ימים!
והקב”ה אומר לך: “נתתי לך יותר מחיים בלבד. סיפקתי גם את כל את צרכיך. אכלת ארוחות כמעט בכל יום. ישנת במיטה כמעט בכל לילה. לא ישנת על פסי הרכבת. ורוב לילותיך היו לילות נעימים. אתה לובש בגדים ונעליים בכל יום, וגם התרחצת מדי פעם. מה לא עשית?! הגוף שלך תיפקד ללא תקלות, והוא הצליח לנקות את עצמו מכל פסולת”. אי אפשר להתכונן לראש השנה מבלי להסתכל אחורה
אל ראש השנה בשנה שעברה, ולזכור מה קרה מאז ועד עכשיו. כמה פעמים הלכת לרופא בשנה האחרונה? גם אם אתה מאותם אנשים הסובלים מ”חרדת בריאות” ואוהבים לפרנס את הרופאים על ידי ביקורים תכופים במרפאה יש אנשים כאלה – אבל עדיין, בין לבין היו ימים שלא הלכת לרופא. ואצל רובנו, לפעמים עוברים חודשים או שנים מבלי לבקר אצל הרופא. עלינו להתבונן בכל זה.