“בני בִּכּוּרִי ישראל” / הרב מנחם ישראלי

“בני בִּכּוּרִי ישראל” / הרב מנחם ישראלי

ב כ ר שורש המילה “בכור” “ביכורים”, בהלצה אפשר להוסיף “אשר בכר בנו”.

נכון, אמנם בברכת התורה כתוב “אשר בחר בנו”. אבל תיכף נבין שה’ יתברך לא רק בחר בנו, אלא הוא גם בכר בנו (הפכך אותנו לבכורים וביכורים).

בפרשתנו – כי תבוא – יש מצות הבאת ביכורים, בהמשך לה מספרת התורה “היום הזה נהיית לעם” והתורה מרחיבה על הברית שכרתנו – עם ישראל – עם הקב”ה, ברית שהיא זכות “את ה’ האמרת” וברית שהיא גם חובה “וה’ האמירך”, עד למעמד “הברכות והברכות” (כן כן, ברכות וברכות כי בתורה אין קללות) בהר גיריזים והר עיבל, ועד לצ”ח (98) ברכות שנראות קללות.

השאלה המתבקשת היא: מה הקשר בין מצות ביכורים המתקיימת פעם בשנה (ואפילו פחות מזה, בהתחשב במגבלות הקיימות על מצוה זו) במקרה הטוב, לבין הברית הכללית על קיום המצוות?

אי שם בצפון הנשכח של ארץ ישראל צמח ליהודי בחצר תאנה או רימון.

היהודי כורך על הפרי העסיסי חוט אדום, הפרי הזה לבית המקדש. בבוא היום (לקראת חג השבועות) היהודי צועד לבית המקדש, והוא לא צועד לבד, איתו יגיעו מכל כפר וישוב, אליו יצטרפו כל עולי הרגל. בבית המקדש הוא יניף את הפרי לפני בורא העולם ויכריז:
“הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה’ אֱלֹקֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ” . . וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְהוָה, וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ “

את הפרי העסיסי יאכל הכהן בקדושה ובטהרה בירושלים עיר הקודש.

יש תרומות ומעשרות, אותם נותנים לכהנים לויים ואפילו עניים, אותם לא מעלים לירושלים. התייחדו הביכורים שמעלים אותם ועולים איתם לירושלים.

משמעות הביכורים, הבכורה, הראש, הראשון והראשית. “וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה”.

הקב”ה הוא הראשון (והאחרון) הקב”ה מחבב את ה”ראשית” – הראשונים.

ומיהם הראשונים? מיהם ה”ראשית”?

ביכורים. ישראל. והתורה.

עם ישראל הוא הראש והראשית לבריאת העולם, עוד לפני שנבראו אומות העולם חשב הקב”ה לברוא את עם ישראל.

חשב הקב”ה על התורה הקדושה, לתת לעם ישראל כדי שיוכלו באמצעות המצוות להתחבר אליו.

לכן גם התורה וגם ישראל נקראים (בכמה פסוקי תנ”ך) “ראשית”. ישראל והתורה שניהם “ראשית”, עליהם נאמר “סוף מעשה במחשבה תחילה”, כלומר: הקב”ה חשב על ישראל שיקיימו תורה, ועלה במחשבתו שלכן כדאי לברוא עולם, זה הפירוש “סוף מעשה (בריאת העולם, עולם המעשה נברא בשביל ישראל והתורה שעלו) במחשבה תחילה” .

אך ביניהם (התורה וישראל) גופא, ישראל הם ראשית שבראשית, “ישראל אע”פ שחטא ישראל הוא”, כלומר: יהודי גם בלי התורה, יהודי הוא, אך עליו לעמול ולגלות את יהדותו והקשר שלו עם הקב”ה באמצעות תורה ומצוות.

נבין זאת באמצעות משל, למלך יש בן, ובשביל לחנכו מביא המלך איש מלומד שיחכים את בן המלך להתנהג בדרך הישר.
אמנם בן המלך צריך וחייב להקשיב למורה החכם, אך יחד עם זאת בל נתבלבל, הנסיך הוא העיקר והמורה הוא בא בשביל שבן המלך יהיה יותר “בן של מלך”.

מצות הביכורים מזכירה לנו את ה”ראשית”, אותה מעמידים במקדש “לפני ה’ אלקיך”.

כל יהודי הוא “ראשית שבראשית”, כל יהודי שייך להיות – ונמצא ממש – “לפני הוי’ אלקיך”. וכמבואר בחסידות ש”לפני הוי’ אלקיך” פירושו עצמותו יתברך שלמעלה מכל השמות והרמזים הנמצאים בשמות הוי’.

יהודי הוא ביכורים, “חלק אלוק ממעל ממש”.

“בני בְּכוֹרִי ישראל” “בני בִּכּוּרִי ישראל”.

זה תמצית התורה כולה, לגרום ליהודי להיות יותר יהודי, יותר ויותר “לפני הוי’ אלקיך”. לכן בהמשך למצוה זו מגיע הברית על התורה כולה.

מתוך מצב נפשי זה, מגיע יהודי להקב”ה וטוען: איך יתכן שהגלות נמשכת??? יהודי לא שייך לגלות!!! יהודי הוא בן המקדש!!!

אכן, כל סיבת הגלות כדי שהיהודי יכניס את האל”ף לתוך הגלות (גולה) ויעשה מה”גולה” “גאולה”.

אבל “עד מתי”?
משך אלפי שנים פעלו יהודים מתוך מסירות נפש, והפיצו את האל”ף של האמונה בכל העולם (גולה).

וכאשר היהודי צועק להקב”ה באמת: “אנא רחם והוצא כבר את בני ישראל מהגלות, והבא כבר את הגאולה האמיתית והשלימה ע”י משיח צדקנו”.

הרי זה מזרז עוד יותר ופועל שתיכף ומיד באה הגאולה השלימה, נאוּ ממש.

לע”נ אבי מורי, ר’ אליהו ב”ר אשר, ז”ל.

לתגובות והארות: [email protected]