ראו פנקס זה, בו נכתב מה שעבר עלי במשך השנה האחרונה | חיזוק מהמשגיח הגאון רבי אורי וייסבלום
נכח פני ה’
ידועה לשון הגרי”ס זצ”ל במכתבו “מלפנים כאשר ידעתי כל איש אחזו פלצות מקול הקורא קדוש אלול והחרדה הלזו נשאה פריה להתקרב לעבודתו ית”ש כל אחד לפי כחו”, ובהמשך מכתבו שם כתב שחרדת האלול כמעט כבתה.
והנה, הוא כתב זאת לפני כמאה וחמישים שנה, ואחריו עוד אמר הסבא מקלעם זצ”ל שמי שלא ראה את הגרי”ס – שהעמיד עולו של אלול ועולו של ר”ה ויוה”כ – לא ראה יראת שמים מימיו ואנו, שרחוקים מהם שנים רבות, ירדה אצלנו חרדת האלול לאין שיעור, שהלא אפילו חרדה שמחרידה אותנו, כגון פיגוע רח”ל ובפרט אם נפצע בו יהודי שומר תו”מ זה מזעזע אותנו מאד, ופעמים אף עושים חיזוק, אבל בכ”ז תוך זמן מועט הזעזוע חולף ואנו שבים לשגרת חיינו.
עלינו לחפש דרך להתעורר
וכתב הגרי”ס ג’ סיבות לכך שחרדת האלול ירדה וכמעט כבתה, אחת מהם היא ההרגל. פירוש, שבגלל ההרגל אדם נתון לשגרת חייו, הן לטוב והן למוטב, כי שגרת חייו בנויה מקיום תורה ומצוות, ומתפילות ג”פ ביום, הנחת תפילין, ברכת המזון וכו’. אבל עכ”פ אינו מתעורר למחשבה חדשה על מהלך חייו, ומכיון שהחיים בנויים על ההרגל אין אדם מתעורר. ואשר ע”כ עלינו למצוא דרך להתעורר לקראת ימי הדין הבעל”ט, ולחפש אפשרות שתוציא אותנו משלוותינו ומשגרת חיינו, ונשתדל ונזדרז להתעורר ליום הדין.
שאל בני
הומחשתי לזאת ע”י אברך יקר שהתקשר אלי מספר ימים לפני אלול ושאל אם הוא יכול לבוא לשוחח עמי, ומפני טרדותי הרבים, סרבתי. אך אותו אברך ענה ואמר לי שהוא עומד לפני משפט ומוכרח לבוא לשאול לעצתי. ואכן נעניתי לו מיד, וכי יכול אני לסרב שעומד לפני משפט, שמא משפט זה ענינו בויכוח בין שכנים או על נכסיו וכדו’. וכשהגיע האברך הסביר לי שיש לו משפט בר”ה שבו הוא יועמד לדין על כל מעשיו שעשה במשך השנה. והתעוררתי מזה מאד, שהלא אם כשסברתי שהמדובר במשפט בנ”א הסכמתי מיד לעזור לו, עאכו”כ במשפט לפני ה’, הלא בודאי צריכים אנו לטכס עצה ולמצוא דרך לצאת זכאים. על כן מוטל עלינו למצוא דרך שנתעורר ונחוש באמת את פחד הדין והמשפט של הימים הנוראים הבעל”ט.
וכל מעשיך נכתבים
מסופר על הרב דסלר זצ”ל (כשהי’ משגיח בגייטסעד, טרם בואו לישיבת פוניבז’) שאמר פעם שיחה בישיבה בליל ר”ה, ובמהלך השיחה הוציא פנקס עב כרס ואמר לבחורים: “ראו פנקס זה, שכל מה שעבר עלי במשך השנה האחרונה, בין שמחות ובין ח”ו להיפך כתובים בו. וכולו, מראשו עד סופו, נגזר עלי בראש השנה שעברה ע”י הקב”ה. כך עלינו לזכור היום שכל ארוע וכל דבר שעומד להתרחש עמנו נגזר בר”ה”. והוא עשה כן כי כך הוא מצא לנכון לעורר את הבחורים לחשיבותו ומעלתו של יום קדוש זה.
והנה התעוררתי על נקודה חשובה, פשוטה כ”כ עד שתמוה מדוע כה רחוקה היא מעמנו. שהנה בהשקפה ראשונה נראה שחזרה בתשובה היינו לגבי כל אחד בדברים מסוימים בהם הוא נכשל, ועליו לשוב בתשובה ע”י חרטה על העתיד וקבלה על להבא, ובכך הוא נקרא חוזר בתשובה. אבל לפי האמת ישנו ענין קודם לזה, והוא הגורם לחרטה ולקבלה.
ושבת עד ה’ אלקיך
הנה, הפירוש המילולי של ‘תשובה’ הוא מלשון שיבה וחזרה למקום קודם. ולכאורה צ”ב, כי אדם שבא מבית שלא שמרו בו תו”מ והוא חזר בתשובה וכי שייך לומר עליו שהוא חוזר ושב למקום שהיה בו, והלא מעולם לא שמר תו”מ, ומדוע ייקרא ‘חוזר בתשובה’.
והדבר מבואר ע”פ הא דאיתא בגמ’ נדה (ל:) למה הולד דומה במעי אמו לפנקס שמקופל ומונח ידיו על שתי צדעיו וכו’ ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו שנאמר
וכו’. ובמהרש”א ובמהר”ל פירשו שנר דלוק היינו הנשמה אלא שהיא עדיין לא בתוך גופו, כי אם מחוצה לו. וזהו ונר דלוק לו על ראשו. ובהמשך הגמ’ שם, ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים שנאמר וכו’, ומלמדין אותו כל התורה כולה וכו’ וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה וכו’ ע”ש.
הרי שכל אדם כשהיה במעי אמו ידע את כל התורה כולה ונשמתו האירה מעליו, והיתה עליו השראת השכינה. וא”כ כל אחד היה פעם קרוב מאוד אל הקב”ה, גם אם גדל בבית שאין שומרים בו תומ”צ. וכשהוא יוצא לאויר העולם מוטל עליו להוציא את כוחותיו שקבל באותו זמן מהכח אל הפועל, ולחזור – בצורה אחרת – לאותו מצב שהיה בו במעי אמו.
השיבנו אבינו
ונראה דזהו שאנו מתפללים ‘השיבנו אבינו לתורתך’ דהיינו שישיב אותנו למצב שהיינו בו טרם צאתנו לאויר העולם ושבו ידענו את כל התורה כולה ונשמתינו האירה והשכינה שרתה עלינו. וע”כ אנו מבקשים והחזירנו בתשובה שלמה לפניך’, פי’, שהלא האדם מצד יצירתו עומד נוכח פני ה’ וכמו שנתבאר, וזהו החזירנו בתשובה שלמה ע”י שנעמוד לפניך.
ונראה, שזהו עיקר התשובה לפני שלב הקבלות המעשיות, כי ראשית על האדם להחזיר את עצמו למצב שעמד נכח פני ה’, ולהשריש את הענין שהקב”ה חופף עליו כל היום, ועומד על ידו. ועל כן נקרא שמה ‘תשובה’ כי עלינו לשוב לפניו ית’ ע”י שנכיר בכך שאנו עומדים לפניו כל העת.
ועד”ז מיוסד גם כל ה’על חטא’ שאנו אומרים ביוה”כ, שהנקודה העוברת – בכל רשימת החטאים שאנו מונים – כחוט השני היא “על חטא שחטאנו לפניך”, דהיינו שהחטא היה לפניו לנגד עיניו ית’. ואילו היה האדם משריש בלבו את ההכרה שהוא עומד כל רגע לפני השי”ת, כל התנהגותו היתה משתנה, כי הוא היה יודע שכל מעשה וכל מחשבה הם לנגד עיניו ית’. ועי”ז תהיה תשובתו תשובה אמתית ושלמה, וכך גם החרטה והקבלה וכו’.
Post Comment