חמותה של איילת פגעה בה – מול כולם; כך היא ניסתה לבקש סליחה

שלום, אני איילת (26) נשואה למוטי (30) מירושלים.
כשהתארסתי עם מוטי, הייתי הבחורה הטובה והשקטה, שרוצה שיהיה רק טוב בסביבה. לרגע לא האמנתי שיש אנשים שמאחורי הקלעים יש להם תוכניות אחרות. היום אני קוראת לזה: “התמימה”. כך בכל אופן הרגשתי כשגדלתי.
הסיפור שלי הוא על חמותי.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
כבר בתקופת האירוסין, שמתי לב שהיא מנהלת את העניינים די טוב, בכל דבר שרצינו היא הייתה חייבת להתערב, ולתת את דעתה.
כשהלכנו לראות את האולם, היא באה איתנו. זה לא הפריע לי, להיפך, ראיתי בזה אז התעניינות ואכפתיות. אבל כשבאנו לסגור, היא הייתה צריכה לומר את המילה האחרונה. “זה לא אולם מתאים למשפחה שלנו”, החליטה.
שתקתי!
בבחירת הצלם, היא הביע את דעתה ואמרה שהוא יקר. כאן כבר מוטי לא וויתר. “אמא, זה בסדר, אנחנו רוצים אותו, הוא שווה את זה”, אמר.
כשהגענו לשבת להורים של מוטי, היינו רק אוכלים שם, כי היינו גרים די קרוב בשביל לישון בביתנו. אבל גם ברגעים שהיינו שם, חמותי לא עצרה, והעירה את הערותיה.
“הבגד שלך קצת קצר, שמת לב? לא שאני מתערבת, פשוט לפעמים לא שמים לב”, אמרה. הייתי שותקת, לא עונה. הרגשתי מובכת מאוד. ואז היא הגיעה לכיסוי ראש שלי בתחבולות: “יש כיסויים שאני מאוד אוהבת, את יודעת, אבל לא כאלו שמחליקים ורואים קצת את השיער”. גם על מתי לקום בבוקר היה לה מה לומר: “את יודעת לישון, זה חשוב, אבל נשים שקמות מאוחר, הכל נופל על הבעל”.
זה היה המצב, הוא היה בלתי נסבל, אבל הדחקתי את זה.
שנה וחצי לאחר נישואינו, זכינו בעזרת ה’ לחבוק תאומות מתוקות.
גם אז היה לחמותי מה לומר: א. תזכרי תמיד: אין תחליף לחלב אם. ב. אמא אכפתית וחרוצה זו אמא מניקה. ג. את נותנת למוטי להחליף טיטול? ד. מה את מכינה לארוחות צהרים בדרך כלל? ה. זה בגד חדש, נכון? ו. אני רואה שמוטי עובד קשה, את יודעת לשמור על עצמך הא? ז. את קונה בלי הכרה. וכו’…
הרגשתי שאין לי מנוחה בכל רגע שלי איתה. אני לא יכולה לתאר לכם את ההרגשה, להיות במקום שעוקצים אתכם על בסיס קבוע, ודעתכם לא חשובה בכלל, כי גם כשלא רציתי שבנותיי יאכלו משהו לפני גיל שנה, היא הייתה נותנת להן. “זה בסדר, גידלתי 8 ילדים”, הייתה אומרת.
• • •
ואז הגיע חג הפסח, חמותי החליטה שאנחנו אצלה.
בחודש אדר, סבתא שלי ביקשה שאת חג הפסח נחוג אצלה עם כל המשפחה המורחבת. מוטי נתן את אישורו. באמצע סעודת השבת בבית חמותי אל מול כל המשפחה חמותי אמרה לי בטון ברור: “איילת, שלא יהיו אי הבנות, אתם כאן בפסח”.
הסתכלתי על מוטי. “מה את מסתכלת עליו, זו את הבעיה לא הוא”, אמרה בכעס והוסיפה, “אל תהרסי לנו את החג”. חמי, ראה את מצוקתי. “הם יעשו איפה שנוח להם”, אמר בכנות. אבל היא לא חדלה” “היא צריכה ללמוד לכבד, מה כבר ביקשתי?!”.
האדמתי כולי, גלי חום תקפו את גופי, השתתקתי.
“אמא, אנחנו מסתדרים מצוין”, אמר מוטי. “אני רואה בינתיים שיש מישהי שמסדרת אותך מצוין”, אמרה. הספקתי לשמוע את צחקוקם של שתיים מגיסותיי, חוץ מהם הייתה שם דממה.
כל כך רציתי לצעוק ולומר: “הייתה לו מורה טובה בנושא”, אבל לא העזתי.
אלא שאז קרה דבר לא צפוי.
מוטי קם ממקומו, לקח חתיכת חלה ואמר: “אנחנו יוצאים”. סימנתי לו בעיניים שלא יעשה את זה, וזה בסדר, אפילו שרציתי לברוח משם. אבל הוא כבר היה ביציאה.
מוטי לא יכל לראות אותי רגע אחד מובכת כל כך, כשהגענו הבייתה אכלנו את החלה וברכנו ברכת המזון. הוא הרגיש רע, הוא ביקש ממני סליחה כמה פעמים, ולא היה רגוע מהאירוע.
• • •
מאז הרגשתי לא בנוח שם, הייתי מגיעה לעיתים רחוקות, וכשהיא רצתה לראות את הנכדות, מוטי היה לוקח אותן. גם כשהגענו לשבת, הייתי מגיעה לפני הסעודה עם מוטי, ולא מזמן הדלקת נרות.
החלטתי לא להיות במקום שמציקים לי.
חמותי הרגישה את התרחקותי, ושאלה את מוטי אם אני כועסת. “מה את היית עושה אם ככה היו פוגעים בך?”, שאל את אמא שלו. “מה? היא נפגעה? נו באמת… לא ידעתי שהיא כזאת רגישה”. מוטי הבין שאין עם מי לדבר, ובכדי לא להגיע לחיכוך מיותר סיים את השיחה באלגנטיות.
אבל חמותי לא עזבה אותו עד שהוא יגיד לה שזה לא נכון. מוטי לא נשאר אדיש ואמר:
“אמא יקרה שלי, תאמיני לי שאין לי כוח וזמן לוויכוחים הללו. תני לנו לבנות את הבית שלנו. איילת לא באה אליך כל פעם להוכיח את עצמה, היא באה כי היא אשתי, ואת צריכה לקבל אותה כי זו הבחירה שלי, גם אם זה לא הסגנון שאת אוהבת”.
אל תתפלאו, אבל המצב נשאר כפי שהיה, ללא שינוי ניכר. ולא רק זה, אלא גם כשעברה תקופה לא הייתה שום התייחסות, התנצלות או הסבר מצד חמותי.
ערב יום כיפור הגיע.
חמותי לא התקשרה, היא שלחה לי אמייל ובו כתבה:
“לאיילת היקרה גמר חתימה טובה, ואם קרה וחס וחלילה וחס ושלום אמרתי משהו שלא אהבת, קבלי את סליחתי. מירי”.
זה סוג של סליחה מיוחדת כזו שלא חשוב בכלל למבקש הסליחה מה היא התגובה של הנפגע, האם הוא סולח או לא, העיקר הוא ביקש סליחה, וזהו. זה נקרא בשם: סליחת מסדרון. זה מושאל משיחת מסדרון: שיחה מזדמנת על עניינים קלילים ולא מחייבים.
את האמת חייכתי כשראיתי את המייל שלה, הבנתי את החולשה של חלק מהאנשים בעולמנו, לבוא ולבקש סליחה. ובפרט היא עם כל הביטחון העצמי שהיא מפגינה בחייה, יש בה את החולשה הזו. והכי קשה זה, כשמישהו כשפגע בך מצהיר שהוא לא בדיוק מכיר בפגיעה שלו. למדתי כמה דברים מהסיפור שלי:
א. למבקש הסליחה יש כמה דרכים, זו אחת מן הדרכים של חמותי לבקש סליחה, אני מקבלת אותה בשביל עצמי, גם אם זה נראה מן השפה ולחוץ שאינה מכירה כל כך בהתנהגות שלה אליי בכל הפעמים, ובפגיעה בי אל מול כולם.
ב. לא להיות במקומות שלא נוח לי בהם, אין צורך לרצות אף אחד ולסבול. די לי לכבד את בעלי האהוב, ולהגיע אליה לכבודו בזמנים שאני חייבת, את זה אני עושה בשבילו ומבחינתי זו הקרבה, אבל הקרבה כידוע היא חלק מתהליך הנישואין של בני זוג באשר הם ואין צורך להזכיר אותה בכל פעם כשאני הולכת לשם.
ג. אני לא נותנת לאף אחד להיכנס לחיי, פעם חשבתי שזו בעיה ב’בן האדם לחברו’, מתמימותי הבנתי שכמה שאהיה נחמדה יותר, אני טובה יותר ויהיה לי טוב יותר. דווקא משם למדתי, שיש מקומות בהם אני צריכה להיות ‘סנובית’ גם אם אני לא כזאת באמת.
ד. לא לקחת אישי כל אחד שמנסה להוריד אותך, כי ישנם טיפוסים שזה אורח חייהם, זוהי החוויה מהם הם יונקים את הקשר אליך, לך נשאר להפעיל את אמצעי ההגנה מטיפוסים אלו, ולא לשבש לעצמך את החיים בגללם.
• • •
עדים זוממים הם אלו שהעידו על אדם שעשה משהו, והתברר ששיקרו. מה שהם זממו לעשות, בדיוק את זה הם צריכים לשלם לנפגע. לדוגמא: אם העידו על אדם שגנב 1000 ש”ח והתברר ששיקרו, הם חייבים לשלם לנידון 1000 ש”ח.
אבל משהו מעניין אומרת הגמ’ (בבא קמא ה’ ע”א) בנושא: אם העדים נמצאו זוממין, ועדיין לא דנו אותם על כך, אינם משלמים עד שידונו אותם. אבל אם הם הלכו בעצמם לבית דין אחר והודו ששיקרו בעדותן, הרי הם פטורין מלשלם, וזאת משום שיש כלל בגמרא שאומר “מודה בקנס, פטור”. מי שמודה ומכיר במה שעשה, פוטרין אותו מקנס.
ההכרה בחטא היא הכלל הראשון מארבעת דרכי התשובה שמביא הרמב”ם, “שיעזוב החוטא חטאו, ויסיר אותו לגמרי ממחשבתו”. ללא ההכרה בחטא לא ניתן להתחיל בתשובה.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
כך גם בעבירות שבין האדם לחברו – רק אם נכיר במה שעשינו לנפגעים מאיתנו, נוכל להתחיל לבקש את סליחתם. לא בסליחת מסדרון, לא בסליחה חטופה, לא בלהסביר את מעשינו, אלא בהכרה מלאה במה שעשינו. ההכרה הזו היא התנאי לסליחה האמיתית.
כשאני סולחת, אני בעצם אומרת לעצמי:
“האושר שלי יקר לי, יותר מטעויותיהם של אחרים”