רבי יעקב מאיר זצ”ל הרב הספרדי הראשון | סדרת כתבות על הרבנים הראשיים לישראל

בט”ו תמוז תר”פ הגיע לארץ הנציב העליון הרברט סמואל. בחסותו החל השלטון המנדטורי לארגן את החיים הציבוריים בארץ. ביטול המשטר התורכי הצריך הקמת מוסדות חדשים במקום אלה שהיו קיימים. כאן התברר הצורך בהקמת הרבנות הראשית על יסוד חוקה חדשה.
בימי השלטון התורכי היו כל ענייני ההקדשות והמעמד האישי, הן של המוסלמים והן של היהודים, נתונים בסמכות הקאדים המוסלמיים. לא היה אפשר להמשיך במצב זה. מאידך עמדה שאלת מעמדו של החכם באשי, שבימי הטורקים ניתנו בידיו סמכויות רחבות על כל בני העדה היהודית, נתיני הממלכה העות’מנית.
לעומת זה באה דרישה מצד בני העדה האשכנזית שלא להמשיך בנוהג הזה ולשתף גם אותם ברבנות הראשית. בעיות אלה לחצו על הנציב העליון, אשר מצדו שאף לכונן רבנות ראשית בעלת סמכות תורנית ומשפטית, שהשפעתה תגיע לכל העולם היהודי.
גירסא דינקותא
הרב יעקב מאיר קיבל חינוך תורני מובהק. למד ש”ס ופוסקים אצל הרב מנחם בכר יצחק, ומגיל חמש-עשרה נעשה תלמידו של הרב המקובל רבי אהרון רבנו עזריאל, הזקן שבחבורת מקובלי ‘בית אל’.
בן שש-עשרה (תרל”ב) נשא לאשה את רחל למשפחת יצחקי מסלוניקי, ובשנים הראשונות לאחר נישואיו המשיך לשקוד על התורה. אגב לימודיו נמשך גם לעסקנות בתוך העדה הספרדית ונימנה עם מייסדי חברת ‘ביקור חולים’ הספרדית (תרל”ט), אשר הקימה את בית-החולים ‘משגב לדך’ לעניי ירושלים, ושימש בה גבאי ראשי.
עוסקים בצורכי ציבור באמונה
בשנת תרמ”ה נשלח מטעם הכוללים לערי תוניסיה ואלג’יריה. בשנת תרמ”ח נבחר לוועד העדה הספרדית ונתמנה חבר בית-הדין של רבי יעקוב שאול אלישר ויש”א ברכה). באותו הפרק החל בפעולות לקירוב עדות הספרדים והאשכנזים, דבר שהפך לאחר מכן לאחת ממטרות חייו. מאמצים ראשונים בכיוון זה השקיע בשנת תרמ”ח בייסוד אגודת ‘התאחדות’ ביפו, אגודה שהייתה מורכבת מספרדים ואשכנזים, ובהשתדלותו הוכר רבם של האשכנזים, רבי נפתלי הירץ הלוי, כרב הקהילה המאוחדת ביפו. הוא גם סייע בהקמת בית-החולים ‘שערי ציון’ בעיר זו.
באותם הימים נתפנה לענף אחד של פעילותו הציבורית-הלאומית: החייאת הלשון העברית והפצתה. למטרה זו ייסד עם הרב חיים הירשנזון את חברת ‘שפה ברורה’, שלאחר מכן הצטרפו אליה אליעזר בן יהודה ואחרים. פעילי החברה היו מבקרים בבתים, ב’חדרים’ ובישיבות ומלמדים עברית או מעודדים את לימודה.
הרב מאיר קיבל מבריטניה מדליית זהב והיה עונדה על חזהו בעת שהיה מבקר אצל הנציב העליון, ואף הצטלם איתה
בינואר 1924, השתתף עם הקולונל פרדריק קיש ודוד ילין, במפגשים בעמאן עם חוסיין בן עלי, ובנו עבדאללה, בניסיון ליצור יחסים טובים בין הערבים לציונים. בפגישה העניק לו עבדאללה, את אות הכבוד איסתיקלאל בונה ירושלים
לרב יעקב מאיר חלק נכבד בעידוד הבניין של שכונות עבריות בירושלים החדשה.
כחבר ‘ועד העיר’ סייע בהקמת חברה ‘למען ירושלים’, שעסקה בבניית בתים לעניים. בעקבות ביקורו בבוכארה הושפעו יהודים רבים שם ועלו לארץ. הם קנו קרקע בירושלים, עליה הוקמה שכונת הבוכארים, ‘רחובות’ (תרנ”א). כן סייע בהקמת השכונות ‘עזרת ישראל’ ו’ימין משה’ (תרנ”ב).
בכספי נדיבים מבוכארה, שהושגו בהשתדלותו, רכש בשנת תרס”ו מגרש, שעליו הוקמו בניינים מרווחים לבית-היתומים הספרדי, שעם מייסדיו נימנה כבר בתרס”ב.
קרתא דשופריא
בכ’ באלול תרס”ו, חודשיים לאחר פטירת הרי”ש אלישר, נבחר לרב ראשי לירושלים במקומו. מינוי זה עורר את התנגדותם של חוגים מסוימים בעיר, והם שיגרו מכתבי שיטנה וגם שלוחים לקושטא, והאשימו אותו בין השאר בנטייה לציונות, על מנת למנוע את אישורו הרשמי על-ידי החכם באשי של קושטא. מדיבות אלה הושפע הרב הכולל בקושטא, רבי משה הלוי, אשר מיהר לבטל את הבחירה ולמנות את הרב אליהו משה פאניז’יל למשרה הנדונה. מיראתו פן תתלקח בגללו מחלוקת בירושלים, מצא הרב מאיר לנכון להתפטר בדרך של כבוד. בקיץ תרס”ז הוזמן על-ידי ראשי הקהילה היהודית בסלוניקי לכהן כרב ראשי בעירם.
בימי מלחמת-העולם הראשונה סייע בהקמת לגיון עברי מיהודי יוון לשיחרורה של ארץ-ישראל. לצורך זה ובקשר לעבודה ציונית מדינית קיים מגע מתמיד עם ראשי התנועה הציונית.
שאלי שרופה באש
בשנת תרע”ז פרצה בסלוניקי שריפה גדולה, ויותר ממחצית העיר עלתה באש. השריפה פגעה גם בספרייתו והשמידה בין היתר את קונטרסי חידושיו על שולחן ערוך, אבן העזר וחושן-משפט, וגם את פרקי זכרונותיו.
בעזרת מפקחים של חיל-הכיבוש הבריטי, שהיו אז בסלוניקי, ואשר אתם עמד בקשרי ידידות, הצליח להחיש עזרה לניזוקי עדתו, להקים אוהלים וצריפים, לגייס רופאים ותרופות, לארגן אספקת מים וכדומה. עם תום המלחמה (תרע”ט) החליט לעזוב את משרתו ולחזור לארץ-ישראל.
בירושלים נתבקש להצטרף למשלחת היהודית שהתייצבה בפני ועדת החקירה האמריקנית, שבאה אז ארצה לחקור את דעת תושבי הארץ על ההסדר המדיני הרצוי להם. נאומו בפני הוועדה על הקשר של העם לציון ועל זכותו של כל יהודי לחיות במולדת אבותיו, בהצביעו על התנ”ך כעל ‘תעודת הבעלות שהקב”ה נתן לנו על ארץ ישראל’, היה נאום רב רושם.
הרבנות שבדרך
עם ייסוד הרבנות הראשית לארץ-ישראל, בט”ז באדר א’ תרפ”א, נבחר הוא והרב אברהם יצחק הכהן קוק לרבנים ראשיים והספרדים הכתירו אותו גם כ’ראשון לציון’. עם ארגון מוסדות הרבנות הראשית נתעוררו בעיות שונות, שאחת המסעירות ביניהן הייתה הקמת ‘בית-דין לערעורים’, על-פי דרישת השלטונות הבריטיים. מכיוון שבית-דין כזה אינו נוהג לפי ה’שולחן ערוך’, עורר הדבר ויכוח ותסיסה. הרב מאיר פסק לפי מנהג ראשונים, שהנהיגו בסלוניקי בית-דין גבוה לערעורים, שנתקיים גם בזמנו ובראשותו, כי הקמת מוסד עליון לערעורים לא תהא נוגדת את המשפט העברי.
כשעמדה על הפרק שאלת השתתפות החרדים בבחירות לאסיפת הנבחרים הראשונה (תרפ”ב), בשל ההחלטה לתת זכות בחירה לנשים, הביע דעתו, כי גם אם אמנם אין החלטה זאת במקומה ובזמנה, אין מן הצורך שתביא לפרישת הדתיים מן הבחירות, והטיף לחיזוקה של ‘כנסת ישראל’. כמו כן לא היסס להיבחר לנשיאות אסיפת הנבחרים הראשונה.
כהגה ביד המלאך
בכהונתו כראש הרבנים לארץ-ישראל וכנשיא מועצת הרבנות הראשית ובית-הדין הגדול לערעורים שימש בעשר שנות חייו האחרונות, שלא על מנת לקבל שכר. בין פעליו הרבים ראוי לציין את ריכוז הישיבות הספרדיות הפרטיות בתוך המסגרת המשותפת של ישיבת ‘אוהל יעקב’. רבנים מישיבות שונות נהגו להתכנס במשמרות במרכז ישיבתי זה ולעסוק בלימוד תורה ובבירורי הלכה. כן עשה רבות לביסוסה ולפיתוחה של הישיבה הגדולה ‘פורת יוסף’ ולהקמת בניין גדול למענה. ובתורתו יהגה
על גורלה של עבודתו הספרותית ועל סופה העגום כתב במכתב פרטי בשנת תרפ”ג: “היות כי לדאבוני פרצה תבערה גדולה בשאלוניקי בשנת תעז”ר ונשרפו כל בתי העיר הפנימית ובכללם גם משרד הרבנות והמעון שאני דרתי בו”
“נשרפו גם שני הקונטרסים אשר טיפחתי וריביתי בימי בחרות, הראשון על שו”ע אבן העזר והשני על חשן משפט, ולא נשארה לי העתקה מהם, לבד איזה פסקים שלי שנדפסו בספרי הרה”ג ישא ברכה (‘מעשה איש’ ו’ישא איש’), ואחדים מהם בספר ‘פני יצחק’ של הרב יצחק אבולעפיה, חלק דו-ה, וזעיר פה זעיר שם בירחון ‘המאסף’ (של הרב ב”צ קואינקה). חוץ מזה לא נשאר בידי כלום”
עתה אין בכוחי לכתוב חידושי תורה מחמת כמה סיבות. ראשית אין לי כל הספרים הדרושים לתכלית זו. ספרייתי העשירה שהייתה לי לפני נסעי לשאלוניקי, התפוררה והתפזרה; שנית, טרדות הציבור הרבות מונעות עתה ממנילהיפנות לזה; ושלישית, הנה באתי בימים תהלות לאל יתברך, וזקנה קפצה עלי. אני מוסר מודעה, כי כל מה שאנכי רושם וכותב בפנקסי אינו לשם חיבור כדי להדפיסו, היות וידעתי שאין בו דבר של ממש”
מקורות: מתוך: ,70 שנה לרבנות הראשית, אנציקלופדיה של הציונות הדתית, עיתונות התקופה, ועוד