“ביומו תתן שכרו”: מדוע השם לא משלם לנו מיידית?

בפרשתנו – כי תצא – מצוה התורה “בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ”.

המצוה היא: אם לוקחים פועל יהודי מצוה לשלם לו את השכר בו ביום, לא לחכות עם השכר על עבודתו עד ליום המחרת.

התורה גם טורחת לבאר את סיבת המצוה: “כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו (אל הממון) הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ”.

הכלל בחז”ל הוא, שכל המצוות שהקב”ה מצוה אותנו לעשות, גם הקב”ה עושה אותן בעצמו (המצוה הראשונה הבולטת בתורה, אותה קיים הקב”ה בעצמו היא שבת, “ביום השביעי שבת וינפש”).

מתוך כלל זה עולים כמה ממפרשי התורה ושואלים:

כיון שאנחנו (עם ישראל) הפועלים של הקב”ה,
וכיון שיש מצוה על המעביד ליתן שכר לפועל “בו ביום” “בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ”,
וכיון שבמשך יום האתמול שלשום עשינו (עם ישראל – הפועלים) כמה וכמה מצוות,
כיצד זה הקב”ה מפר את מצוותו ומעכב את שכר עבודתינו?

הרבה תשובות נאמרו בענין, והנה שתי תשובות, שהן בעצם שתי שלבים, שנאמרו ע”י הרבי מליובאוויטש.

אך בטרם ניגש לתשובה, קודם כל עלינו להבין שאלה בסיסית יותר: וכי הקב”ה חייב לנו שכר על המצוות שאנו מקיימים?

הכלל הוא “אני נבראתי לשמש את קוני”, עצם מציאותי (כל יהודי וכל אדם וכל נברא בעולם) היא כדי לקיים מצות ה’, וכי לאחרי שהקב”ה ברא אותי, נתן באפי נשמת חיים, הוא חייב לי עוד שכר?

כאשר אני בונה שולחן (או כל חפץ-מכשיר אחר), ואני משתמש בו, עלי לתת לשולחן שכר עבור השימוש שלי בו?
יתירה מזו: כאשר אני קונה עבד, אני נותן לו פקודה לשרת אותי, אני חייב לו עוד שכר על קיום הפקודה-מצוה?

להבין זאת נחזור לתחילת פרשתנו: “כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ”.

הדרשנים נוהגים לספר לנו, שהאוייב הוא יצר הרע בו אנו נלחמים (מלחמת היצר), ועל היהודי לדעת שמיד ביציאה למלחמה, היהודי נמצא “עַל אֹיְבֶיךָ” היהודי נמצא בעמדה טובה ועדיפה על היצר הרע ולכן אין להתפעל מהקשיים והנסיונות.

רק שאלה:
1. איך מגיעים למצב נפשי תודעתי בו אני נמצא מעל היצר הרע?
2. רש”י בתחילת הפרשה אומר “כי תצא למלחמה – במלחמת הרשות הכתוב מדבר”. אם כדברי הדרשנים, מדובר כאן במלחמת היצר כיצד זה אומר רש”י שמדובר כאן “במלחמת הרשות”? הרי המלחמה ביצר הרע היא חובה גמורה, לשם כך נברא האדם!
3. “כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה” אם אנחנו עוסקים במלחמת היצר, עלינו לשאול ולהבין: מאיפה היהודי יוצא לקראת המלחמה הזו?

מתוך שאלה זו (האחרונה), יוצא הרבי מליובאוויטש למסע מדהים, בדרך לפתור את כל השאלות שלמעלה.

“כִּי תֵצֵא” – הנשמה היהודית היא “חלק אלוק ממעל ממש”, הנשמה האלוקית “חבוקה ודבוקה” בהקב”ה, “יחידה לייחדך”.

משם יוצאת הנשמה, ממקום כבודה ורום מעלתה, ונשפלת לעולם הזה הגשמי, לתוך גוף חומרי ומגושם.

אַי אַי אַי, הנשמה זועקת וַי וַי וַי
איזה ירידה? איזה השפלה?

כעת יש נשמה אלוקית בתוך גוף גשמי וחומרי, כאן בעולם הגשמי, נמצאת המערכה “במלחמת היצר הכתוב מדבר”.

למה? למה הקב”ה עושה כזה צער לנשמה? למה זה טוב?

“נתאוה הקב”ה להיות לו דירה בתחתונים”, הקב”ה השתוקק לראות כיצד העולם החומרי והחמורי, הגשמי והמגושם מקיים את מצוות ה’.

דירה בתחתונים – תענוג עילאי נשגב.

ובכן, הקב”ה יש לו תענוג מכך, אבל למה אני, למה הנשמה שלי צריכה לסבול? למה?

אוי כמה שזה נכון, בגלל שהוא רוצה “דירה בתחתונים” אני צריך להזיע להתייסר ולסבול?

יש כזה ביטוי: “ההורים שלי רצו ילדים, ואני צריך לשלם משכנתא” למה? למה??

זה כל כך נכון, ולכן לפני שירדה הנשמה ונתלבשה בגוף, לפני שנתלשה הנשמה ממקום כבודה, שאל הקב”ה את הנשמה: התרצי לעשות לי “דירה בתחתונים”? התסכימי לרדת לתוך גוף גשמי כדי לקיים מצוות?

והנשמה, נשמה זכה ועדינה, “חלק אלוק ממעל ממש”, היא יודעת ומרגישה את התענוג הצרוף שיווצר מכל הסאגה הזו, היא יודעת שהמערכה תהיה קשה, אבל היא מרגישה את התענוג האלוקי מקיום כל מצוה גשמית בעולם הזה הגשמי.

ולכן הנשמה מסכימה!

שימו לב: “במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים”, הקב”ה שואל את הנשמה: התסכמי? והיא מסכימה.

נכון, כאשר הנשמה אחוזה בגוף גשמי היא חייבת לקיים מצוות, “אני נבראתי לשמש את קוני”. אבל בהיותה נשמה, טרם ירידתה לגוף, אז היא לא היתה חייבת, והיא הסכימה.

לכן מגיע ליהודי שכר, כי הוא לא חייב לקיים מצוות, הוא בוחר לקיים מצוות!!!

לכן קובע רש”י “כי תצא למלחמה – במלחמת הרשות הכתוב מדבר”.

יהודי לא חייב ללחום ביצר הרע, זו מלחמת רשות, והיהודי בוחר ברצונו החופשי להלחם ברוע ולעשות מהעולם הגשמי “דירה לו יתברך בתחתונים”.

אתם בטח מבינים כבר כיצד מגיעים להכרה ותודעה שכזו, כל שעלינו לעשות הוא להכיר את הנשמה האלוקית שבתוך תוכינו.

אם הגענו עד הלום, ופתרנו כמעט את כל השאלות, כעת נוכל להבין גם כיצד זה “בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ”?

מה העבודה? “לעשות דירה בתחתונים”.
ומה השכר? לחוות את התענוג של “הדירה בתחתונים”.

שימו לב: הנשמה האלוקית אוהבת מצוות. הנשמה האלוקית שֹשֹה ושֹמחה על כל מצוה ומצוה.

כבר בעת ביצוע המצוה, הנשמה קולטת את התענוג האלוקי.

כך ביאר מורינו הבעש”ט הקדוש את מאמר המשנה: “שכר מצוה מצוה”.

מצוה מלשון צוותא (חיבור), השכר של המצוה היא המצוה עצמה (דהיינו: הדביקות צוותא וחיבור שנוצר בין האדם להקב”ה ע”י המצוה).

זה תשובה מצויינת, אבל זה תשובה מספקת רק לנשמה, ואילו אנחנו במצב צבירה של נשמה בתוך גוף, עם הכרה חומרית יותר מאשר הכרה רוחנית, אנחנו רוצים שכר מוחשי יותר, שגף הגוף הגשמי יוכל לחוש את השכר.

לכן מספרת לנו המשנה בפרקי אבות (פרק ב, שלפי מנהג כמה קהילות בישראל עדיין קוראים פרקי אבות עד סוף הקיץ, והשבת נקרא פרק ב):
“ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא”.

חוץ מה”שכר מצוה – מצוה”, עוד זאת נקבל שכר לכשתושלם המשימה “דירה בתחתונים”.

איך זה? הרי אמרנו “בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ”? למה הקב”ה מעכב את השכר עד לעתיד לבוא?

זה נעוץ בהבדל ההלכתי בין “פועל” ל”קבלן”:

ה”פועל” (בדרך כלל עובד בשדה) עובד לפי יומיות, הוא יקבל את השכר בסוף היום “בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ”.

ה”קבלן” עובד לפי משימה, הוא לא עובד לפי מספר ימים, אלא לפי משימה, ה”קבלן” לוקח פרוייקט, ולכשיסיים את הפרוייקט אז יקבל את השכר.

כך אנחנו, כשנסיים את הפרוייקט האלוקי “לעשות לו יתברך דירה בתחתונים” אז נחזה כולנו בהתממשות השכר, אז נחווה תענוג של כל המצוות שעשינו.

אך אם רוצים אנו לחוש את השכר כאן ועכשיו, עלינו לטפס אל רום מעלת נשמתינו, להכיר ולחוש אותה ואת משאלותיה, אז נכיר כבר עכשיו בתענוג האלוקי.

כך או כך, קרובים אנו לסיום התפקיד.

יומו של הקב”ה אלף שנים.
העולם נברא בששה ימים, “וביום השביעי שבת וינפש”.
“מזמור שיר ליום השבת” – “ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים”

“היום השביעי” מקביל לאלף השביעי.

והנה אנו קרובים לסיום האלף השישי, ועומדים אנו לקראת האלף השביעי, המקביל ליום השבת.

מי שיש לו חוש כבר מריח את מאכלי השבת (סעודת שור הבר, הלויתן, ויין המשומר).