הוו שאגין ככפיריא למירדף אבתריה | חיזוק לאלול מהגאון רבי יעקב מאיר שכטר

כשמתקרבים לעבודת ימים אלו יש לנו להתבונן בגודל הזכות שיש לנו בני ישראל, קרוצי חומר וגושי עפר, שהשי”ת ברוב רחמיו וחסדיו תלה במעשינו את התגלות כבודו ית’ בכל הבריאה. אילו היינו מבינים ועומדים על רום מעלת פלא נשגב זה, לא היתה נפשנו יודעת מנוחה מרוב שמחה וחדוה מנעימות גורלנו.
ודוקא מתוך גנותו אתה בא לידי שבחו. מעצם הדבר שאנו רואים איך כבוד ה’ נסתר כתוצאה ממעשי עוונותינו, הרי זה מוכיח לנו עד היכן מגיע רום מעלת נשמתנו. כי הרי, נכרי שעושה חטא, אינו גורם שום פגם. ורק אנו, בני העם הנבחר, מחמת רום גובה גדלותנו, כל תנועה שלנו מרעשת עולמות, הן לטב והן למוטב.
תנועה קלה – חייב מיתה
וכן אומרים בשם הרבי ר’ בונים מפשיסחא זי”ע שאמר פעם, וכי יודעים אתם גודל מעלתו של כל איש מישראל, ועד כמה משפיעה כל פעולה קטנה שעושה, שמי שרק הוציא מרשות לרשות בשבת כבר סוקלים אותו. ראו עד כמה גדלה מעלתה של נפש מישראל. ומידה טובה מרובה חמש מאות פעמים ככה, כמובא.
מסופר, שלאחר ששמעו החסידים דיבור נפלא זה, רקדו כל אותו הלילה מרוב שמחה על חלקם שבחר בהם השי”ת.
וכבר אמר רבינו ז”ל (חיי מוהר”ן אות תקה) “אם היו מהפכין את האדם, כלומר, לראות את פנימיותו, היו רואין שבכל גיד וגיד מגידיו תלויים אלפי אלפים וריבי רבבות עולמות”.
הקטנים עם הגדולים
ובהגיענו לימים הקדושים – ימי הדין והרחמים, יש לנו לחזור ולשנן ולהתבונן בדבר נפלא זה – שאנו גם קטנים וגם גדולים מאד, הן אמת מצד אחד הרי אנו קטנים ויש לנו הרבה להתבייש על קטנותנו מצד מעשינו, אך מצד שני הרי אנו גדולים עד מאוד. ואיתא בזוה”ק (ח”ב דף ב ע”ב): אמר רבי יהודה, אלמלי הוו ידעין בני נשא רחימותא דרחים קב”ה לישראל [אילו היו בני האדם עד כמה ועד היכן מגיעה אהבת השי”ת לישראל], הוו שאגין ככפיריא [היו שואגים וזועקים להשי”ת כל היום כמו כפירים – אריות צעירים] למירדף אבתריה [לרדוף אחר הקב”ה ולהדבק בו], ע”כ. וזה עולה על כל אחד ואחד מישראל, כפי שקבלנו מרבינו הק’. ביותר יש להכיר במעלת נשמת החכמים
ואם סתם בני אדם כך, הרי שהחכמים ובני התורה כמה גדולה צריכה להיות שמחתם, כדאיתא בתיקוני זוהר עה”פ (משלי ג לה) “כבוד חכמים ינחלו” – לאיזה כבוד נצחי זוכים החכמים, שנשמתם נאצלה ממלכות דאצילות, והם מתמלאים מזיו השכינה ונעשים משכן לה’. וזהו דבר נפלא, שהבשר ודם הגשמי נעשה משכן לשכינה, קדוש יותר מקדושת בית המקדש.
וכשזוכה האדם ומשיג זאת אין לו שום דבר בעולמו יותר מכך והרי הוא בטל ומבוטל להשי”ת, וזהו זיו השכינה המאיר בו, וכבוד ה’ זהו כבודו – עד כלות הנפש ממש.
למעלה למעלה
ואם נפשך לדעת מהו רום ערך מעלת נשמה דאצילות, ולאיזה מעלות נשגבות זוכה הבה ונראה מה שאמרו חז”ל. דוד המלך ע”ה שנשמתו היתה מ’מלכות דאצילות’ היה מסוגל ללמוד עם שמואל הנביא בלילה אחד מה שתלמיד ותיק אינו יכול ללמוד במאה שנה. כן איתא בילקוט שמעוני (שמואל א’ יט רמז קכט) על הפסוק ‘ודוד ברח וימלט ויבא אל שמואל’ רב הונא ברבי יוסי אמר, אותה הלילה שברח דוד מלפני שאול למד משמואל הנביא מה שאין תלמיד ותיק לומד במאה שנה, ע”כ. לפי שהיו למעלה מהזמן. וזהו הבחינה שמבואר בזוה”ק הנ”ל על החכמים מישראל.
היצר עובד שעות נוספות
היצר מנסה לבלבל האדם בענין זה אמנם, מה נעשה לגלותינו ביום שידובר בה, שלמרות רום גודל מעלותנו וסגולותינו, הרי אנו נמצאים במצב נורא של שברון לב ובלבול המוח, והוא, מחמת חשכת הגלות ודור המבול בו אנו נמצאים, שגורם טמטום הלב נורא, שאנו יבשים כמתים רח”ל, וכלשון הזוה”ק שבגלות דומים ישראל למתים, וכאשר נזכה במהרה בימינו לגאולה על ידי רוח אפנו משיח ה’ נתחיל לחיות, אבל עד לשעה זו הרי אנו כגוססים ממש.
הלא זמנים קשים ומרים עוברים על ישראל בכללות ועל כל אחד בפרטיות, מאורעות כאלו שהם בבחינת “יעלו שמים ירדו תהומות”, וכאשר יודע כל אחד ואחד בנפשו כל מה שעובר עליו ברוחניות ובגשמיות. והבע”ד בערמתו עוד מוסיף ומייאש את האדם, ע”י שמראה לו את העבר שלו – ועל ידי כן הוא מבקש לשבור את העתיד רח”ל, ומוכיח לאדם מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים שכבר איבד את שני העולמות.
נצח ישראל
כאשר אנו מתבוננים בכל מה שעבר על כלל ישראל במשך כל הדורות, בכל הגזירות והשמדות רח”ל, הרי אנו רואים את ה”מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”, שלמרות כל צרות וגזירות אלו הרי אנו עדיין אוחזים בה’ ובתורתו. וגם עכשיו בדור איום כזה שהוא כדור המבול ממש, הרי אנו מאמינים בתורה הק’ ובבורא עולם ובצדיקים אמיתיים, ואנו מאמינים בכח של זרע ישראל – – שכשם שאנו מאמינים בבורא עולם כך אנו מצווים מהבורא עולם להאמין בכח של זרע יעקב אשר בחר.
אין לו להאדם להאמין בשום סברא שבעטיה אינו ראוי לגשת לעבודה, אלא ישריש בעצמו שנשמתו גדולה וגבוהה עד מאד, ויעורר בעצמו התשוקות העצומות שיש לו בקרבו. כידוע, שכשאמר רבינו תורה מ”ט (שם באות א) שאין סוף ואין תכלית לתשוקתו ולהביותו של האיש הישראלי להשי”ת, כמו הבן הנכסף לבא לאביו ועוד יותר מכך באותה שעה עורר רבינו כידוע את כל לבבות ישראל שהיו באותו מעמד, ומרוב דבקות החלו לבכות בכיות עצומות, כי כשמתעורר באדם חלק הישראל שבו, תיכף עולה ההשתוקקות שלו על גדותיה, עד שהוא פורץ בבכי – לא מעצבות ח”ו – אלא מרוב השתוקקות להשי”ת, ואין גבול כמה דמעות יכול האדם לשפוך על ענין נעלה ונשגב זה הטמון בתוך תוכה של הנפש הישראלית.