פרשת שופטים: מדוע בחר משה לשיר?

1:
שלושה סוגי ״בית דין״, מצווים ישראל למנות, בהיכנסם לארץ ישראל.

א: ״בית דין״ שיוקם בכל עיר ועיר עבור יושביה, ככתוב ״שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך״.

ב: ״בית דין״ מיוחד נפרד עבור כל שבט ושבט, לצורך ענייניו הפרטיים המיוחדים ושייכים רק בו, ככתוב ״לשבטיך״.

ג: ״בית דין״ הגדול בירושלים הנקרא גם ״סנהדרין גדולה״, עם שבעים ואחד דיינים מיוחדים, הם יהיו ה״סמכות״ העליונה בישראל, שם ידונו בעניינים החשובים ביותר, אלו שנוגעים לכלל העם, כגון מינוי מלך ויציאה למלחמה.

בבתי הדין הרגילים ידונו בין היתר ב״דיני ממונות״ בין איש לרעהו, באחריותם יהיה להעניש עבריינים בתשלומי קנס, מלקות או מיתה, כל אחד כפי עניינו ולא פחות חשוב, לפקוח ולשמור על התנהגות הציבור בענייני שמירת התורה.
בעת הצורך, יהיה עליהם לתקן תקנות וגזירות חדשות, כדי לעשות גדרים וסייגים שישמרו על כלל ישראל שלא יעברו חלילה על מה שכתוב בתורה.

2:
בפרשת ״שופטים״ ישנן ארבעים ואחת מצוות.
ארבע עשרה מצוות ״עשה״, עשרים ושבע ״לא תעשה״.

אחת מהן היא המצווה להבדיל ״ערי מקלט״, ככתוב: ״שלוש ערים תבדיל לך בתוך ארצך אשר ה׳ אלוקיך נותן לך לרשתה, תכין לך הדרך ושילשת את גבול ארצך אשר ינחילך ה׳ אלוקיך והיה לנוס שמה כל רוצח״.

לאחר שיעברו את הירדן ויכבשו את ישראל, יהיה עליהם להכין מקומות מיוחדים, כדי שיהיה למי שהרג נפש בשגגה, מקום לנוס ולהינצל מנקמתו של ״גואל הדם״.

שלוש ״ערי מקלט״ יהיו מעבר לירדן מזרחה, ושלוש בתוך ארץ ישראל.

חוץ מששת אלו, יהיו עוד ארבעים ושתיים ערים מיוחדות ל״לווים״, גם הן יחשבו כ״ערי מקלט״, סך כולן, ארבעים ושמונה.

3:
ישנם כמה הבדלים בין ששת ״ערי המקלט״, לבין ארבעים ושתיים ״ערי הלווים״.

א:
באלו השישה, יכול הרוצח בשוגג להנצל גם אם נכנס אליהן ללא כוונה ובלי דעת.
לדוגמא, אם אחרים הכניסוהו לשם, בעודו ישן וללא דעתו והסכמתו, גם במקרה כזה הוא נחשב מוגן ואסור יהיה לפגוע בו.

לעומת זאת בארבעים ושתיים ״ערי הלווים״, כדי להנצל מנקמת גואל הדם, יהיה חייב ההורג בשוגג לנוס לשם בדעה ברורה.
במקרה ונכנס ההורג בשוגג לאחת מארבעים ושתיים ערי הלוויים, ללא כוונה להנצל, אין ביכולתה של אותה עיר לשמור עליו וגואל הדם רשאי לתפסו.

ב:
על מי שבחר לברוח דווקא לאחת מ״ערי הלווים״, יהיה לשלם דמי שכירות עבור השימוש במקום.

לעומת זאת, הבורח לאחת מששת ערי המקלט, אינו צריך לשלם שכירות, כיוון שבדיוק למטרה זו הן נועדו.

מדברים אלו נוכל להבין, בארבעים ושתיים הערים, נחשבים ה״לווים״ כבעלי הבית.
הרוצח בשגגה יחשב כאורח.
לעומת זאת בששת ״ערי מקלט״ המקוריים, יחשב הרוצח כ״בעל הבית״.
הלווים שיגורו שם, יחשבו כאורחים.

עוד נבין מזה, במקרה ולא יהיה מקום פנוי בארבעים ושתיים ״ערי לווים״ עבור הרוצח , אין צריך הלוי לוותר על מקומו.
לעומת זאת, בששת ערי המקלט, הקדימות היא של הרוצח.
במקרה ולא ימצא לו מקום, על אחד מהלווים לוותר על מקומו.

4:
ב״ספר החינוך״, במצווה תק״כ כתוב, חייבים ישראל לדאוג לתקן את כל אלו הכבישים שמוליכות לערי המקלט.
לעשותם ישרים, חלקים, ללא שום מהמורות והפרעות, בכדי שיוכל הרוצח בשגגה לנוס לשם במהירות האפשרית וללא עיכובים.
כמו כן עליהם להעמיד תמרורי הכוונה בכל צומת שמובילה לעיר מקלט.
הדרך חייבת להיות ברורה אפילו למי שחולף בה במהירות, אסור ששום דבר יעכב את הרוצח
.
רוחבם של אותם כבישים יהיה – שלושים ושתיים אמות (כששה עשר מטר).

בכל שנה ושנה, בתאריך ט״ו אדר, ״בית דין״ היו שולחים עובדים מיוחדים כדי לבדוק שאותם כבישים אכן חלקים וללא מכשולים ולתקנם במקרה הצורך.

אם חלילה התרשלו ולא הקפידו ״בית דין״ לשלוח את אותם בודקים, נחשבים הם בגדר ״שופכי דמים״ ממש, כיוון שעלולים הם לגרום לרוצח בשגגה להיתפס על ידי גואל הדם.

5:
שמם של שלושת ״ערי מקלט״ מצידו המזרחי של הירדן היו:
״בצר״ – השוכנת במדבר, בארץ המישור.
עיר זו ניתנה לשבט ״ראובן״.

״ראמות״ – השוכנת בגלעד.
היא ניתנה לשבט ״גד״.

״גולן״ – השוכנת בבשן.
היא ניתנה לחצי שבט ה״מנשה״.

ראשי התיבות של שלושת ערים אלו: – ״גבר״ (גולן, בצר, ראמות), נרמזות בפסוק (תהילים פט): ״מי גבר יחיה ולא יראה מוות, ימלט נפשו מיד שאול סלע״.
הבורח לשם – ינצל ממוות.

6:
נאמר בפרשת ״ואתחנן״: ״אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש״.

רש״י הקדוש מסביר, למרות שאלו שלושת ערי מקלט אשר מעברו המזרחי של ה״ירדן״ אשר מחוץ לגבולות ישראל, לא יוכלו לקלוט רוצחים, עד אשר יבדלו גם שלושת ערי המקלט הנוספים העתידים להיות בתוך שטח ישראל, אף על פי כן, רצה משה רבנו להספיק לבנות אותן, בכדי להרוויח את המצווה.

7:
הגמרא במסכת ״מכות״ מסבירה, מדוע כתוב: ״בעבר הירדן מזרחה שמש״.
לכאורה המילה ״שמש״, מיותרת.

אלא שכך אמר הקב״ה למשה רבנו: ״הזרח שמש לרוצחים״ – הכן להם מקום שיוכלו להיות שם אלו שהרגו בשוגג.

לכאורה קשה, איזו מצווה קיים משה כשהבדיל שלוש ערים שלא יהיה בהן שימוש בשנים הקרובות?

עוד קשה לשון הכתוב: ״אז יבדיל משה..״.
חז״ל לימדונו שאין ״אז״ – אלא שירה, כמו שנאמר בקריעת ים סוף: ״אז ישיר משה״.
נשאלת השאלה, מדוע דווקא במצווה זו החליט משה לפצוח בשירה, במה היא שונה משאר מצוות שקיים משה?
השאלה מתחזקת עוד יותר לאור העובדה שאין לה שום ערך מעשי כרגע.

8:
ישנם דברים נפלאים שכתב ה״כתב סופר״.
עניין אחד הטריד מאד את משה רבנו.
ספק היה בליבו, האם נהג כראוי כשברח לאחר הריגתו את המצרי.
מוטרד היה, שמא היה עליו להשאר במצרים ולסמוך על הקב״ה שישמור עליו, כשם שהצילו מחרב פרעה על ידי שהפך הקב״ה את צווארו ל״שיש״.
עניין זה ישב על ליבו של משה רבנו, שמא נהג שלא כראוי.

אך כשציווה עליו הקב״ה להבדיל את שלושת ״ערי מקלט״, ביקש משה רבנו לדעת, מדוע.
הסביר לו הקב״ה שמטרתן של אלו, להגן על הרוצח בשגגה.

תשובה זו שמחה מאד את משה רבנו, ממנה הבין שאכן ראויה היתה בריחתו ממצרים.

9:
נשאלת השאלה, מהו הקשר בין הריגת משה את המצרי, לבין בנייתן של ״ערי המקלט״?
הרי את המצרי, הרג במזיד, לא בשוגג.
עוד קשה, הלא ההרוג היה ״מצרי״, לא יהודי.

אם כן, מה גרם למשה רבנו לפצוח בשירה??

זכיתי לשמוע תירוץ נפלא באחד משיעוריו המופלאים של הדרשן הרב ברוך רוזנבלום שליט״א שהביא בשם האר״י הקדוש.

האר״י הקדוש כותב שמשה רבנו היה גלגול של ״הבל״.
נשמתו של ״הבל״ נתגלגלה בתחילה ב״שת״, לאחר מכן, במשה רבנו, כדי לתקן עניין מסויים בהבל.

כשהביאו קין והבל כל אחד את קרבנו, ירד הקב״ה לקבל את קרבנו של הבל.
באותה שעה, זנו עיניו של הבל מן השכינה.
בעקבות זה, נגזר עליו למות, שנאמר: ״לא יראני האדם וחי״.
אכן מייד הרגו קין.

למשה רבנו היתה הזדמנות לתקן את מה שקלקל הבל.
כשפנה הקב״ה וקרא למשה ב״סנה הבוער״, היתה למשה ההזדמנות לכפר על ידי שהקפיד באותו מעמד קדוש, שלא להביט ב״שכינה״.
שנאמר: ״ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוקים״.

10:
עוד ממשיך האר״י הקדוש ומלמד, שנשמתו של ״קין״, התגלגלה באותו ״איש מצרי״, אותו אחד שהרגו משה בפיו על ידי אמירת אחד משמותיו של הקב״ה.
משה רבנו עשה זאת, במחשבה לעשות ל״קין״ תיקון, על הריגתו את ״הבל״.
חז״ל אומרים שמשה רבנו עשה שלא כדין, כיוון שטרם הגיעה העת לתקן את נשמתו.

האר״י הקדוש לומד דברים אלו מהפסוק: ״וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו״.
לכאורה לשון הפסוק: ״איש עברי מאחיו״, מאד קשה.
אם הוא ״איש עברי״, ברור הדבר שהוא ״מאחיו״.

מסביר האר״י הקדוש, שבפסוק זה כאילו נאמר: ״וירא איש מצרי מאחיו, מכה איש עברי״.

אותו ״איש מצרי״, היה גלגול של ״קין״.
משה רבנו, היה גלגול של ״הבל״.
כשראה משה את אותו ״איש מצרי״, הבין שזהו ״קין״, אחיו וחשב שזאת הזדמנות טובה לתקן לו על הרצח של הבל, שזהו בעצם משה, זהו הזמן לתקן את נשמתו של קין.
אלא שחז״ל לימדונו שטרם הגיעה השעה לתקן את קין.
לפי זה יוצא שהריגתו של משה את אותו ״איש מצרי״, הייתה ב״שוגג״.

עכשיו נוכל להבין, מדוע שמח משה רבנו כשניתנה לו ההזדמנות לכפר על שגגתו, על ידי מצוות הבדלתן של שלושת ״ערי המקלט״.

בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי