סוף פסוק | האם ניתן לסמוך על פסוקים אקראיים?

סוף פסוק | האם ניתן לסמוך על פסוקים אקראיים?

לומדי הדף היומי עסקו השבוע בעניין ‘פדיית שדה’ והגמרא דנה מהיכן למדים זאת, בין הדברים הגמרא עושה שימוש בלשון מוכרת בש”ס
והכא קרא אשכחו ודרוש [וכאן מקרא מצאו ודרשו]
מה משמעות מצאו פסוק?
הגר”ח קנייבסקי זצ”ל מבאר שאותו אמורא הגיע לפירוש הפסוק בדרך ‘מציאה’ שבאה בהסח הדעת היינו שזימנו לו מן השמים, והבין איך וכיצד לדרוש את את הפסוק ואת ההלכה הנלמדת ממנו.
השימוש בפסוק מזדמן נמצא בש”ס במקומות נוספים אודות הפניה לילד בבקשה “פסוק לי פסוקך” וכתב ב”תורת חיים” שעל פי דברי הגמרא שלפנינו, מובן מנהגם של חכמים המובא כבמה מקומות שאמרו לתינוק “פסוק לי פסוקך” ונהגו על פי הפסוק שאמר התינוק. שכן אין זה ניחוש אלא ראוי לעשות כן, שכיון שמיום שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לתינוקות, הרי כשהתינוק אומר לו פסוק – כדמות נבואה הוא, וראוי לסמוך עליו. “
בשם הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ”ל אומרים שכאשר קוראים לאדם לעלות לתורה, בוודאי רמזו לו משמים, באותה פרשה שקראו לפניו, עניין מסויים ששייך בייחוד אליו. ומסופר שם, שהוא עצמו, לאחר עלייתו לתורה, נהג ללמוד את אותה קריאה שקראו לפניו עם כל המפרשים, וממנה למד רמזים למאורעות השונים שהתרחשו בחייו באותה תקופה.
סוף פסוק
באגרא דכלה (דף טז:) ביאר שעל ידי התורה והמצות נהנין מן האור הגנוז, כי בתורה נגנז האור הגנוז, וכמו שנאמר במדרש (פסיקתא דר”כ פי”ב) אם בקשת לטול עצה, מן התורה הוה נוטל, והיינו להסתכל בפסוקי התורה לידע איך יתנהג, כי באור הראשון היה אדם צופה ומסתכל בו מסוף העולם ועד סופו, והוא גנוז וגניזתו בתורה, על כן על ידי הראיה בתורה יכול האדם לידע עתידות, וזהו טעם הראשונים ששאלו לתינוק פסוק לי פסוקיך.
והנה כתב הרמב”ם (עכו”ם פי”א ה”ה) באדם שעשה כבר דבר מסוים, ושואל לתינוק אי זה פסוק אתה לומד כדי שיהיה לו לסימן אם עשה דבר טוב, אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב, דבר זה מותר, הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה.
ברמ”א (יו”ד סי’ קעט ס”ד) כתב מותר לומר לתינוק פסוק לי פסוקיך. וביאר הש”ך (סק”ה) שאפילו לעשות מעשה ולסמוך עליו לעתיד על הפסוק מותר משום שנחשב קצת נבואה. וע”ע בביאור הגר”א (שם סק”י).
השיינע מעיישה
וסיפר הגר”ח קנייבסקי שהייתה בחורה שעמדה להשתדך עם בחור ירא ה’. וטרם האירוסין נודע לה שאחיו יצא לתרבות רעה, רח”ל. היא חששה לגשת לשידוך, שמא רוח האח תשפיע על בניה שיהיו דומים לאח אביהם. והציעה את שאלתה אל הגר”א. הגאון ערך ‘גורל הגר”א’, והפסוק שיצא בגורל היה: “לשם שבו ואחלמה” (שמות כח, יט). אמר הגר”א, שיש לפנינו הוראה בדרך רמז בדבר שאלת השידוך, והיינו: “לשם שבו” – יש להתייחס רק לשמו הטוב של החתן עצמו, “ואח למה” – מה איכפת לנו מיהו אחיו של החתן.