ראש הישיבה ניסה בכל דרך להפריע לשיעור שלי – מול כולם; כך זה נפתר

שלום, אני יאיר (25) מהמרכז.
לאחר נישואי, פניתי לראש כולל באזור מגורי, וביקשתי בביישנות להתקבל לכולל שלו. לאחר כמה שאלות עלי ועל הישיבות בהן למדתי, הוא אמר בחיוך: “אתה נשמע לי מעניין, ודווקא בגלל זה נדבר בעוד שבוע”.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
בינתיים, חיפשתי עוד כוללים באזור, כולם סירבו לקחת על עצמם עוד אברך. “אם יש לך מישהו שמוכן להחזיק אותך, נשמח. אם אין לך, גם נשמח”, אמר לי ראש כולל אחד במאור פנים.
יום אחרי, בשעות הערב, מתקשר אליי חבר טוב. “יש כאן בשכונה שלנו ישיבה לבחורים אקסטרניים, זה אברך מתוק שפתח אותה לבחורים שלא מסתדרים במסגרת רגילה, והוא מחפש אברך שילמד עם בחורים, נראה לך כיוון?”, שאל באכפתיות. “כן”, עניתי.
נפגשנו, סגרנו.
כבר ביום הראשון שלי בישיבה שמתי לב שמדובר בבחורים עם קושי במסגרת רגילה, הם באו לישיבה הזו בכדי שיקבלו אותם איך שהם, בלי תנאים ובלי ביקורות מיותרות. לאחר שבוע כבר ראיתי משהו שמאוד ריגש אותי, הם היו צמאים ללמוד, כל מהלך מעניין בסוגייה נתן להם שמחה גדולה.
ואז הגיע הטלפון מראש נכולל ההוא, הוא אמר שהוא מעוניין לפגוש אותי, ומבחינתו אני בפנים. אבל הסיפוק הגדול שהיה לי בלימוד עם הבחורים הנפלאים הללו, גבר על כל מקום. “מצאתי כבר מקום, יישר כוח גדול שהרב לא שכח אותי”, עניתי באדיבות.
אומרים ש”לאט לאט זה הכי בטוח” ובדיוק מזה חששתי, כי עוד לא מלאו לי חודשיים בישיבה, וכבר כל הבחורים ביקשו להיות בקבוצה שלי. מדי שבוע היה כל אברך צריך למסור שיחה ושיעור בהלכה בישיבה בהשתתפות ראש הישיבה, השיעורים והשיחות שלי היו מלאות, והצלחתי בחסדי ה’ לעניין כמות מכובדת של בחורים בישיבה.
זה נתן לי כוח, הרגשתי שהקב”ה שלח אותי למקום הזה כשליח להשפיע על בחורים שכל כך רוצים לשמוע ולהתקדם. הבנתי בדיוק מדוע אף כולל לא קיבל אותי.
בשיעורים ובשיחות הייתי מקפיד להכניס הומור ואקטואליה, והכי חשוב מבחינתי היה לדבר לבחורים בשפה שלהם, במושגים שלהם, גם אם זה היה מצריך ממני להיות לפעמים שטותניק במידה מסוימת, למרות זאת או דווקא בגלל זה, המסרים שלי נכנסו היטב.
לאחר חצי שנה כבר הייתי דמות מרכזית בישיבה, אני יכול לומר שנהגתי בצניעות ולא בהתנשאות, ודווקא בגלל זה אני מניח שהאברכים הנוספים והבחורים הרגישו את העממיות והפשטות שאני נוהג בהם.
ואז קרה משהו שבדיוק עליו אני רוצה לספר לכם.
מסרתי שיעור הלכה בישיבה כמו בכל פעם, וכבר בתחילת השיעור ראש הישיבה שאל שאלה. זה בסדר, הוא עושה זאת לכולם. אני עניתי את תשובתי, והוא המשיך להתעקש ולא הרפה. אני הבנתי שהסברתי את עצמי די טוב, אבל הוא המשיך להתעקש שוב ללא יסוד.
בכדי להמשיך את השיעור אמרתי: “אולי אני לא מסביר את עצמי טוב, אשמח לשבת על כך עם רה”י בסיום השיעור, זה בסדר?”. ראש הישיבה הנהן בראשו והמשכתי.
בסיום השיעור ניגשתי אליו והסברתי את דעתי ואת המקור שהבאתי, הוא שמע אותי ואמר: “אני שומע”. כבר בשיעור הבא שבועיים אחרי, המשיך הרב באותה שיטה: שאלות עימם הוא מנסה להפיל את ההתפתחות בשיעור.
רק לציין שאלו לא היו שאלות של הבנה אלא קושיות ממקומות אחרים שמבחינתי לא היו בכלל ענייניות לתוכן השיעור באופן ישיר.
אבל אני כדרכי, ידעתי בדיוק לכבד אותו, המתנתי לשמוע אותו ועניתי בסבלנות גם אם זה על חשבון המהלך שאני כל כך רוצה לומר. האברכים ששמו לב למגמתיות של רה”י החלו לענות לו בפשטות על קושיותיו. גם איתם הוא התעקש ולא חדל מ”להפריע”.
בחור אחד ניגש אליי ביציאתי מהישיבה. “הרב, מה רה”י רוצה ממך, קרה משהו ביניכם?”, שאל בתמימות. “הכל בסדר צדיק שלי, זו היא דרכה של תורה, לשאול שאלות ולעסוק בדברי תורה”, עניתי לו. אבל הבחור היה עקשן: “תרשה לי לחלוק עליך כבוד הרב, זה לא נראה דרכה של תורה”.
ואז עשיתי משהו מאוד חשוב, שאני חושב שלכולנו לפעמים קשה לעשות אותו.
בתחילת השיעור דיברתי על רה”י, הסברתי לבחורים כמה אנו צריכים להודות לרב על ההשקעה ועל הזכות להיות חלק מהמקום הגדול והקדוש הזה, ושכל מה שקורה כאן זה בהשראתו של רה”י שעושה לילות כימים וכו’.
גם באותו שיעור שרה”י שאל שאלה, אני הפעם שיניתי דפוס התנהגות.
“הרב שואל שאלה מאוד חשובה, אני רוצה רק להסביר לבחורים את השאלה שהרב שואל”, והסברתי לבחורים את השאלה באריכות יתר, גם אם היא לא הייתה שאלה שמצריכה עיכוב או קשורה כל כך.
וכך המשכתי לערב את ראש השיבה בכל דבר. גם אם בחור רצה לשוחח איתי בעניין מסוים, שלחתי אותו לרה”י. “תגיד לרה”י שאני שלחתי אותך ורק הוא יכול לענות במקרים כאלו”.
קוראים יקרים, לא תאמינו אבל לא עבר חודש ורה”י הפסיק לשאול שאלות בשיעור שלי, להיפך, הוא הביא ראיות לדבריי, והוסיף נופך משלו.
עכשיו בואו, זה לא קסם, זה אחד מנפלאות הטבע שיש לנו בבריאה.
אדם שמרגיש מאוים עקב מעמדו של האחר הנמצא בסביבתו, ניתן להבין אותו ולא להתנגח עימו, וזאת משום שאם נתנגח עימו זה יהפוך להיות אגרסיבי יותר ולא מוביל לפתרון דווקא בגלל הלחץ והמצוקה שלו. זה כמו הר געש – יש חומר סלעי מותך שנמצא במעטפת כדור הארץ, ומכיל תמיסות וגזים בטמפרטורה גבוהה, המגיעה לכדי אלפי מעלות צלזיוס. כאשר נחסמת דרכה של הלבה על ידי הסלעים, מתחילה להצטבר לחץ: בדיוק אז מתפרצת הלבה החוצה והורסת ומשמידה כל מה שבדרכה.
כשאני הבנתי שרה”י מרגיש מאוים, הבנתי אותו, הבנתי שאני כנראה תופס מקום נכבד במקום שלו מבלי להתכוון. אם הייתי מפעיל לחץ עליו, ומנסה להמשיך לטפח את המצב הקיים, לא הייתי יכול לרגע להמשיך שם ולהפיק את הטוב והדרך לבחורים, רק ששיתפתי אותו בעניין, פרגנתי ושיבחתי אותו גם אם זה לא היה באמת מהמקום האמיתי שלי, רק אז נתתי לו להבין שאני איתו ולא נגדו, ואין לו צורך להרגיש חסר אונים כל כך.
גם מבחינה חינוכית נתתי לבחורים להבין שאדם חזק זה אדם שלא חושש לפרגן ולשבח, כך בכל אופן הרגשתי.
• • •
זה יכול לקרות לנו בכל רגע בחיים, בזוגיות, בחינוך, ובשלל אפשרויות, מה שחשוב זה לתת לצד השני שלנו להבין שאנחנו איתו. נכון, יש כאלה שלא מרגישים מאוימים כי הם חזקים מספיק ומרגישים טוב עם עצמם, ולא מרגישים שלוקחים מהם משהו.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
אבל כשניפגש בסיטואציות דומות, נדע להירגע, ולתת לצד השני את המקום שלו, כך נוכל להפוך את המעגלים בחיינו לכל כך טובים, ולא נצטרך לחכות להתפרצות הלבה הרותחת.
לריב צריך שני צדדים