ארז קלדרון משחזר: “הפרידו אותי מאבא כשכולו מכוסה בדם מהמכות שהמחבלים הכו אותו”

ארז קלדרון משחזר: “הפרידו אותי מאבא כשכולו מכוסה בדם מהמכות שהמחבלים הכו אותו”

ארז קלדרון, בן ה-12, משתף בסרטון מיוחד שהעלה לרשתות החברתיות “את הסיוט שאני עובר מאז שחטפו אותי לעזה”. ארז, נחטף מקיובץ ניר עוז במהלך טבח שמחת תורה ושוחרר בעסקת החטופים עם אחותו סהר בת ה-17, כשאביו, עופר – עדיין מוחזק בשבי החמאס.
בפתח הסרטון, כשברקע נראה ההרס בביתו לאחר הטבח ותמונות שלו ושל אביו, הוא אומר: “קשה לי לדבר מול המצלמה, אבל אם זה יגיע לאבא שלי זה שווה הכול”.
בהמשך, אומר ארז כי “באותו לילה ב-6 באוקטובר הייתה לי תחושת בטן שמשהו לא טוב. ב-6 בבוקר עברתי למיטה של אבא שלי, ב-6:30 התחילו מטחים. שמענו יריות, חשבנו שזה צה”ל ואז הכול התחיל”. הוא תיאר את חדירת המחבלים לביתם כשברקע קולות ירי וקריאות בערבית: “הם פשוט שברו את הידית ונכנסו, אבא שלי מהר רץ לממ”ד, צעק לסהר אחותי לפתוח את החלון ואני קפצתי ראשון. הוא אמר לא להסתכל לצדדים ופשוט לרוץ. בזמן שגררו גופות ראינו הכול. מחבל אחד ראה אותנו, ואז הוא לקח אותי לאופנוע שלו”, וברקע רואים את רגעי החטיפה של ארז. “אני מסתכל הצידה ורואה את אבא שלי על הברכיים שתוך כדי מחבלים מרביצים לו מכות – וזאת הפעם האחרונה שראיתי אותו”, הוא מתאר.
על הרגע בו הגיעו לעזה, הוא מספר בסרטון: “אני לבד, במקום שאני לא מכיר, ואני מתחיל לפחד. פחדתי שאני אמות, שיתעללו בי, שלא יהיה אוכל או מים ושיקרה משהו למשפחה שלי. אחרי שהשתחררתי מהשבי גיליתי שאבא שלי עדיין חטוף בעזה. בעזה חגגתי יום הולדת 12 ובעוד חודשיים יש לי בר מצווה. איך אני אמור לחגוג בר מצווה כשאבא שלי בעזה?”.
“ב-7 באוקטובר, כמה ימים לפני יום ההולדת ה-12 שלי, נחטפתי לעזה”, כתב ארז לצד הסרטון, “מחבלים התנפלו עליי וגררו אותי בכוח בלי נעליים ובלי בכלל להבין מה קורה מסביבי. לקחו אותי מהמשפחה שלי. ניסיתי לחפש את אבא שלי, אבל כל מה שראיתי היו מחבלים עם נשקים וגופות זרוקות על הרצפה”.
ארז ממשיך: “תארו לכם איך הרגשתי שהפרידו אותי מאבא שלי כשכולו מכוסה בדם מהמכות שהמחבלים הכו אותו. זה רגע שלא עוזב אותי. אני זוכר את המבט שלו כשכל הגוף שלו היה פצוע ומדמם, ורואה איך לוקחים אותי ממנו. הוא הסתכל לי בעיניים ולא יכל לעשות כלום.
“אני לא יכול לשכוח את הפחד. כל מה שרציתי זה לצעוק “אבא, תציל אותי!”, אבל אפילו את זה לא יכולתי. הרגשתי שאני רוצה לצעוק ולא יכול. רק לחשתי לעצמי אבא אבא והרגשתי שעוד רגע אני מתעלף”.
“סביבי היו מחבלים עם נשקים, והם לא הסכימו לי לצעוק, לא לבכות, רק לשתוק”, מתאר את ארז את הזוועה שחווה, “כשהגענו לעזה, המון אנשים התנפלו עליי. הרגשתי שהם רוצים להרוג אותי. לא הבנתי איך זה קרה לי, מה ילד בגילי אמור לעשות?”.
הוא סיפר כי שמע את אמו במהלך השבי: “כשהייתי בשבי, שמעתי ברדיו את אמא שלי בוכה ואומרת כמה היא מתגעגעת אליי. רציתי לבכות אבל היה אסור לי, רציתי לחבק אותה, אבל לא יכולתי. הקול שלה נתן לי קצת כוח להמשיך, לדעת שלא שכחו אותי”.
על השחרור הוא מספר כי “‘אחרי 52 ימים בשבי, אני ואחותי סהר שוחררנו, אבל אבא שלי עדיין בעזה. אני לא מפסיק לחשוב עליו. אם הוא שם לבד, כמו שאני הייתי? אם הוא יודע שאנחנו כל יום נלחמים עליו”.
“אתמול שמעתי שמחבלים רצחו 6 חטופים”, מספר ארז, “אני לא יכול להפסיק לחשוב אני לא רוצה שאבא שלי יהיה הבא בתור. עוד חודשיים יש לי בר מצווה, והחלום שלי הוא שאבא יעמוד לידי ויחבק אותי. אני לא יכול לדמיין חיים בלי אבא. אני רועד מפחד שיגידו לי שקרה לו משהו שאני אאבד אותו. אני לא יכול לחשוב על החיים שלי בלי אבא. אני לא רוצה לגדול יתום”.
ארז, מספר כי “רגע לפני שלקחו אותי ממנו הוא אמר לי ‘ארז אני אוהב אותך אל תדאג יהיה בסדר'”, ומבקש: “בבקשה, תשתפו את מה שאני כותב ותפיצו את הפוסט והסרטון שלי. אולי זה יגיע לאבא שלי, כמו שהקול של אמא הגיע אליי כשהייתי בשבי. אולי זה יעזור להציל אותו ולהחזיר אותו הביתה. אני רק ילד שרוצה את אבא לידו, אני לא מבקש הרבה – רק את אבא חזרה.
“בבקשה, תשתפו. למעני, למען כל הילדים שרוצים את ההורים שלהם בחזרה, למען כל המשפחות שמחכים שכולם יחזרו”.