כָּל אִישׁ אֲחָזוֹ פַּלָּצוּת מִקּוֹל הַקּוֹרֵא קָדוֹשׁ אֱלוּל | “אלול” בנובהרדוק מפרי עטו של הסופר שמואל בן ארצי

הסופר שמואל בן ארצי (חמיו של ראש הממשלה) היה איש חינוך ומשורר עברי נודע, נולד ב- 1914 בשם שומאל הון בעיר בילגוריי שבדרום-מזרח פולין עיר יהודית וותיקה מוקפת יערות, אותה חוצים שלושה נהרות ציוריים. רבה של העיר טרם מלחמת העולם השנייה היה רבי מרדכי רוקח אביו של האדמו”ר מבעלז הנוכחי.
ארצי למד בת”ת ובסניף של ישיבת נובהרדוק במזריטש. אך כשעלה ארצה כחלק מקבוצה שייסדו את ישיבת בית יוסף בבני ברק, הוא סטה מן הדרך. באותה הפלגה לארץ הקודש הוא התרועע עם מספר חלוצים שהשפיעו עליו לרעה, מאוחר יותר ארצי סולק מן הישיבה והלך לעבוד כפרדסאי בעיר בני-ברק ומשם עבר לארגון האצ”ל.
על אף ששנה ופירש השנים בישיבה מסתבר לא הלכו לשום מקום, ובמרחק של זמן ומקום שב ארצי לכתוב ספר על תקופתו בישיבה, בין פרקיהספר הוא הקדיש פרק שלם (איך לא)לאווירת חודש ‘אלול’ שנצרבה בו עד זקנה ושיבה.
א-ל-ו-ל
וכך כותב ארצי בספרו “נובהרדוק”:
אלול. הדגים בנהר, העובר במרכזה של העיר מזריטש, רועדים, זה מכבר, משבת-מברכין לחודש אלול. בבריכת הרחצה המרכזית, בשולי הנהר שעל ידי הגשר, ואפילו בזו הקטנה “היהודית”, של פסח הבַּלן, שמרוחקת פסיעות מספר מבית התבשיל של הישיבה והריהי בחינת קפוץ ורחץ – ואין בכך משום ביטול תורה ממש, אין נראים עוד בחורי ישיבה, פרט ל”טובלי-שחרית”, המדקדקים בטבילה של טהרה. אין בני נוברדוק מוכנים ליהנות עוד מתענוג הרחיצה בנהר, שהותר להם בחודשי הקיץ האחרונים, מטעמי נקיות וחילוץ עצמות.
האלול הישיבתי השפיע רבות על ארצי והוא ממשיך בתיאורו הדרמטי:
אלול. עגמומיות של סתיו. רוחות צוננות נושבות ומזכירות את הימים הנוראים הקרבים לבוא ואת חרדת יום הדין.
אלול. לימוד המוסר בשתי מחציות השעה, לפני מנחה גדולה ולפני מעריב, סוער יותר; גם הנוהגים ללמוד מוסר רק בעיון ובשקט, מרימים קולם ולומדים בהתפעלות. ובשעת ה”בירז’ה” (הבורסה) היומי, המתנהל תוך כדי פסיעה אִטית בטור של שלשות צפוף וארוך, פסוע וחזור, מדרום לצפון. בשטח הפנוי במערב בית המדרש, בוקעים ביתר שאת קולותיהם הרוגשים-מתרוננים של הוותיקים, המשננים לצעירים, הנלווים אליהם משני צדיהם למשא ומתן המוסרי בנושא התשובה: “…ור’ ישראל סלנטר, זכר צדיק לברכה, מה שייך, ר’ ישראל סלנטר, בכבודו ובעצמו, נפל פעם מעל כיסא ההסבה שלו בליל סדר פסח, מרוב פחד, כאשר נזכר פתאום ביום הדין! וכאשר שאלוהו תלמידיו: ‘ילמדנו רבנו, האם מעלה יתרה היא לעבוד את ד’ מיראת העונש? האם לא רצוי יותר להתאמץ ולעבוד את ד’ מיראת הרוממות ומאהבה?’, אף הוא ענה להם מניה וביה: ‘ולוואי שנצליח להתרחק מן החטא ולו גם מיראת העונש. מה שייך, טבעו של האדם אינו נותן לו להגיע לשלמות, כמו שאמרו חז”ל: ‘רשעים, אפילו על פתחו של גיהינום אינם חוזרים בתשובה’, וכל אדם שאינו דואג לעקירת שורש הרע מקרבו, בחזקת רשע הוא, ‘כי יצר לב האדם רע מנעוריו’. מה שייך, מנעוריו! הווי אומר: רשע משורשו…” מראשית הטור – המזדחל לאט לאט – עד סופו, נשמעות הערות שונות ומלהיבות על נושא התשובה, והצעירים בולעים את הדברים בעיניהם ובאוזניהם ומזרימים אותם לעורקי הלב.
אלול. תקופת התשובה בישיבות “בית יוסף” דנוברדוק – “אני לדודי ודודי לי”. תקופת התשובה בישיבת מזריטש, מהישיבות הראשיות של תנועת נוברדוק בפולין.
ארצי מתאר איך לימוד המוסר אפף את הכל:
“לוח הסדר” הענקי ירד מגדולתו; שוב אינו מכוון את זמנם של מאות הבחורים במשך “מעת-לעת”. עלוב ומבויש תלוי הוא על הדלת הפנימית, בין אולם בית המדרש הגדול לבין חדר המוסר החלוף, לעת מצוא, באותיותיו הגדולות והדהויות, כאותו אלוף צבא בדימוס, שתלבושתו הצבאית אינה הולמת עוד את מצבו כבימי שירותו הפעיל. השעה עשר וחצי לפני הצהריים. בשעה זו כבר יושבים כל התלמידים במקומותיהם, בקיץ ובחורף, ולומדים בקולי-קולות ובניגונים מניגונים שונים ומשונים במסכת שעוסקים בה באותו זמן. אך עתה, משנכנס אלול לישיבת מזריטש, אין שם לבו לשעון ול”סדר” הקבוע, להוציא את המתמידים והלמדנים למיניהם. בית המדרש ריק למחצה מרובים הספסלים הפנויים והשולחנות, שמדפיהם שמוטים למטה משני הצדדים, באין גמרות ו”מפרשים” עמוסים עליהם ובאין צורך להרחיבם.
עיני המשגיח צופיות בכל:
בית המוסר ברחוב בריסק – הוא שהתמלא מטשטוש סדרו של בית המדרש. בעשרותיהם פנו לכאן ה”מבקשים” וה”עובדים”, מיד לאחר ארוחת הבוקר, להוסיף שעה של מוסר על שעות המוסר הקבועות בסדר היום, בטרם ילכו לבית המדרש לעסוק בסוגיה שבגמרא, שאין לה שייכות ישרה לימי תשובה. והמשגיח, בעל עיני הנץ המלוכסנות, ששום בחור לא נמלט מהן בבואו ובצאתו, ובן רגע תופש כל מקום פנוי בספסלים המרובים, לאחר שהתחיל ה”סדר” – אינו גוער במאחרים מפינתו הקבועה לפני הבימה. עסוק הוא המשגיח בשעה זו במתן שיעורו ב”חובות הלבבות” לחבורה ה”שמינית”, שהצטיינה בעבודת המוסר באותה שנה.