ויחזור לתלמודו? פשיטא! מתי מפסיקים בכלל? | חיזוק מהגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ”ל
והיו הדברים האלה על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך”. (דברים ו, ז).
פלא הדבר, כי דווקא אצל “ושננתם לבניך”, או אצל ה”ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם” וגו’, שהיא זאת מצות תלמוד תורה, הדגישה התורה את כל ההדגשה הזאת: בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וגו’.
כלום לא בא הדבר אלא להודיע זמנים ונסיבות לקיומה של המצוה?! דוקא בלשון זאת?!
הלא דבר הוא!
‘לינה בעומקה של הלכה’
“ויהי בהיות יהושע ביריחו, וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו, וילך יהושע אליו ויאמר לו, הלנו אתה אם לצרינו, ויאמר, לא, כי אני שר צבא ה’ עתה באתי” וגו’. (יהושע ה, יג-יד).
“אמר לו, אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו בטלתם תלמוד תורה, אמר לו, על איזה מהן באת, אמר לו, עתה באתי, מיד (יהושע ח, יג) וילן יהושע בלילה הוא בתוך העמק. אמר רבי יוחנן, מלמד שלן בעומקה של הלכה”. (מגילה ג.)
מדוע בא המלאך בדמות של שר צבא דווקא? החסרים לו לבושים אחרים, הלא ודאי מתוכנן כך הדבר. כנראה, שהמלאך רצה לאלף אותו דעת, כי לא רק מצוות תלמוד תורה לפניו.
גם מבחינה אסטרטגית-צבאית, גם בתור גנרל ומצביא, מחוייב המציאות הוא, שיהא תלמוד תורה במלא עוזו, ללא ביטול תורה. “מיד, וילן יהושע בלילה הוא בתוך העמק, מלמד שלן בעומקה של הלכה”. “בעומקה של הלכה” דווקא.
משום שללא ה”בעומקה של הלכה”, עדיין ביטול תורה באיכות הוא, והחרב לא תחזור לנדנה, עד אשר ישקיעו עצמם בעמק העיון – “בעומקה של הלכה”. אמנם מצד מצוות תלמוד תורה, קיים כנראה, פטור של “מלחמה”, אך מצד המציאות של “תורה”, וללא תורה בעמקותה, עומד שר צבא ה’, וחרבו שלופה בידו…
כשהתורה מפרטת “בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך”, אין הכוונה רק לומר, אלו הם הזמנים למצוות תלמוד תורה. הכונה היא, ל”תנאי” התורה, לרצף שבדבר. כשאדם אינו מקיים מצוה בשעת חיובו, הדבר חמור מאד מאד, אך כשחזר לקיים מצותו, חזרה מצוה למקומה. לא כן תלמוד תורה. כשקיימת הפסקה ברציפות הלימוד, הרי אז, גם כשחוזר לתלמודו, אין זה אלא לימוד “לפרקים”.
תופעת ה’לפרקים’
“נואף אשה חסר לב (משלי ו, לב), אמר ריש לקיש, זה הלומד תורה לפרקים” (סנהדרין צט:). בעיית הלימוד “לפרקים”, אינה מתבטאת, רק באותן הפסקות בהן אינו לומד. יש לשים לב לתופעת ה”לפרקים” המתרחשת, לצערנו, גם תוך כדי שעות הלימוד, הן מצד ההתמדה, היינו רצף הזמן בפועל, הן מצד ההשתקעות, היינו רצף הריכוז.
מדוע, בכל זאת, הזכיר שר צבא ה’, גם את ה”אמש בטלתם תמיד של בין הערבים”, הלא כשנשאל “על איזה מהן באת”, החזיר, “עתה באתי”, כלומר, על “ביטול תורה”, מדוע, איפוא, הוכיח גם על התמיד של בין הערבים, שביטלו אמש.
נראה, כי השייכות היא, כי בשניהם ישנה משמעות מיוחדת ל”תמיד”, לרצף! גם בקרבן תמיד, גם בתלמוד תורה, ישנה משמעות מיוחדת ל”תמיד”, לרצף, ל”לא ימיש”, ל”יומם ולילה”, ל”בשבתך ובקומך ובלכתך בדרךו בשכבך ובקומך”. “תמיד”, “תמיד”, ללא הפסקה, ללא “לפרקים”, ב”רצף”.
כל המושג של “התמדה”, הוא מלשון “תמיד”, היינו, “לעשות” את ה”תמיד”.
כל עוד לא הפסקת…אתה מנצח
ודרגות דרגות ב”התמדה”.
יש התמדה בזמן, יש התמדה ב”השתקעות”, יש התמדה ב”לינה בעומקה של הלכה”.
כשרואים שני צורבים, עומדים ומתווכחים בדברי תורה, לאו דוקא בישיבה, ליד הסטנדר והגמרא. – ב”דרך”, במסיבה, בחתונה, בשעת נסיעה. ידוע תדע, כי אלו, מקיימי תנאיה של תורה. כי אלו, מנצחי ה”לפרקים” המה. כך מקיימים את ה”בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך”. יש, איפוא, להזהר מאד מהפסקות, כי כאמור, לא רק על שעת ההפסקות אנו דואגים, אלא גם על שעת הלימוד, שאלו לא יהיו “לפרקים”.
“היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים, לא יפסיק תלמודו, ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתלמודו”. (רמב”ם הלכות תלמוד תורה פ”ג ה”ד).
כבר שאלו רבים, מהו “ויחזור לתלמודו”, פשיטא, אם אין שוב מצוה לפניו, הסלקא אדעתין שלא יחזור לתלמודו. יתכן, כי עיקר הכוונה היא, למנוע את ה”לפרקים”. שלא להפר את הרציפות. ה”ויחזור”, מבטא המשך. לא תהיה זאת התחלה חדשה, אלא המשך “ויחזור לתלמודו”.
חידש הרמב”ם שני דברים. שההכרחים, המכריחים עשייה והפסקה, אינם פוגמים את הרציפות, אין זה בכלל “לפרקים”. אבל אין אלו בכלל הכרחים, אלא אם אי אפשר שתעשה המצוה על ידי אחרים, מה שאין כן אם אפשרית המצוה על ידי אחרים, לא “יפסיק” תלמודו.
חייב כל בן תורה לדעת, כי כל הפסקה שהיא, גם זו של “בין הזמנים”, גם זו של “בין הסדרים”, אם אינה מחוייבת המציאות, מחמת צורך בריאות וכדו’, סתירה היא למצוות “והיו הדברים האלה על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך”. שכן בפסוק זה, באה לידי ביטוי עז, החיוניות ש”ברציפות” הלימוד. ללא הפסקה. תעמוד אל מול עינינו, הסכנה של “לפרקים”.
במלוא העוז והמרץ
בא, איפוא, המלאך שר צבא ה’, והוכיחו על סתירת הרצף, בשני הדברים, הדורשים מצד עצם איכותם, את ה”תמיד” קרבן “תמיד” ו”תלמוד תורה”. אך בכל זאת “עתה באתי”. החומרה המיוחדת היא: “ביטלתם תלמוד תורה”, שכן כל קלקול בתלמוד תורה, קלקול הוא בכל אשיות העולם. “אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”. (ירמיה לג, כה).
אין לך יותר סכנה ב”לפרקים”, מאשר בזמן מלחמה. משום שגם המלחמות, אינן נוצחות, אלא ב”בריתי יומם ולילה”. דוק “יומם ולילה”. ההפסקה, “הזמינה” את ה”חרבו שלופה בידו”, מיד “וילן יהושע בלילה הוא בתוך העמק”. במלא העוז והמרץ. במלא ההשתקעות. בעומקה של הלכה.
Post Comment