הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹקיךָ | מנהג החסידים בלבישת ‘הגרטל’ בשעת התפילה

אחד מסגולות עם ישראל להיוותר עם ד’ למרות גלויותיו התכופות ומסע נדודיו הבלתי פוסק, היא השמירה על קוד-לבוש, “שלא שינו את לבושם” אומרים לנו חז”ל גם בעומק מ”ט שערי טומאת מצרים שמרו בני ישראל על הזיהוי החצוני שהבדילם מלהתערב ולהיות חלילה ככל הגויים.
עד לימנו אנו, הלבוש הוא סימן היכר בולט. סרוג וחרדי, ליטאי וחסידי, מתאפיינים וניכרים בלבושם אך גם בתתי מגזרים חדי עין יכולים להבחין בין החובש כובע סמט, לבין רעהו העונד את סרט הכובע בצד ימין, מגזר ומגזר על מנהגיו ופרטי מלבושיו.
אך נדמה שאחד מפרטי הלבוש המזוהים ביותר עם ציבור החסידים הוא ‘הגרטל’ אותו אבנט שנהגו החסדים לחגור סביבם בשעת לימוד ותפילה, אם האם זהו רק מנת חלקם או שמא קדמו להם במנהג זה.
הסעודה מתחילה
הגמרא במסכת שבת דנה האם אדם שהתחיל את סעודתו צריך להפסיק כדי להתפלל, לשם כך נדרש להגדיר מהו ‘התחלת סעודה’.
ומאימתי נחשבת התחלת אכילה? — רב אמר: משיטול ידיו ור’ חנינא אמר: משיתיר חגורתו.
האמורא רב ששת שואל ע”כ, אם פתיחת החגורה וסגירתה נחשבת טרחה, שיקום והתפלל ללא חגורה. על כן משיבה הגמרא: משום שנאמר: “הכון לקראת אלקיך ישראל” (עמוס ד, יב), שצריך אדם להיות מוכן ומהודר בעמידתו לפני ה’.
וכתבו בעלי התוספות שם –
“מכאן שצריך לאזור חלציו כשמתפלל”
וכך גם כתב בשולחן ערוך – או”ח צא:
צריך לאזור אזור בשעת התפלה [=שמונה עשרה], אפילו יש לו אבנט שאין לבו רואה את הערוה, משום “הכון”. אבל שאר ברכות מותר לברך בלא חגורה, מאחר שיש לו מכנסיים, הגה: ואין לבו רואה את הערוה.
חגורה מספיק בהחלט
כיום אנו רואים שרבים מהאנשים לא מקפידים על ‘גרטל’- אבנט בשעת התפילה וכמובן שיש להם על מי שיסמכו.
כפי שכתב התוספות (שם) בטעם לבישת האבנט:
ובמחזור ויטרי מפרש דטעם דבעינן אזור שלא יהא לבו רואה את הערוה, ודוקא להן שלא היה להם מכנסים לכך היו צריכים לאזור בשעת תפלה אבל לדידן שיש לנו אבנט של מכנסים אין אנו צריכין לאזור.
כלומר סיבת האבנט בשעת התפילה כדי שיפסיק בין לב האדם לבין ערוותו ולכן גם חגורת מכנסיים עושה את ‘ההבדל’.
רש”י לא לבש גרטל
‘מחזור ויטרי’ שציטטו אותו בעלי התוספות הוא כמובן נכתב ע”י רבנו שמחה תלמידו הגדול של רש”י שכתב ספר הלכות ומחזור תפילות פרטני ונחשב לאחד המקורות החשובים של סדר התפילה.
ושם הוא כותב כך:
…ראיתי פעם אחת את רש”י שהיה מתפלל בלא חגור, ותמהתי ואמרתי מה זה שהוא מתפלל והוא לא חגור מתניים. הא אמרינן במסכת ברכות (כד ע”ב) שאסור לאדם להתפלל בלא חגור חלציים, וטעמא משום שלא יהא לבו רואה את הערווה, ואמר (רש”י): כמדומה לי באותן הימים לא היה להם לחכמים מכנסיים אלא חלוקיהן גדולים עד סמוך לעקביהם וכל בגדיהם היו סתומים פנים ואחור ושמאל וימין, לפיכך היו אומרים שאסור להתפלל בלא אזור, כיון שלא היה להם שום הפסק בין הלב לערוה אלא אזור בלבד.
כעבדא קמיה מריה
אך יש הסוברים שב’ טעמים ניתנו לחגירת האבנט בשעת התפילה, האחד הוא שלבו לא יראה וכו’, אך הטעם הנוסף ואלי העיקרי הוא משום “היכון” שעבד נמצא לפני המלך הוא לובש אבנט משום לייפות את עצמו.
וכך כתב בספר התורמה לרבי ברוך מגרמיזא:
ויש ללמוד מכאן שצריך לאדם לחגור רצועתו קודם שיתפלל משום “הכון לקראת אלהיך ישראל”. ואף על גב שיש אבנט במכנסיים ואין לבו רואה את הערוה. מכל מקום יש לו להתנאות בשעת תפילה לפני בוראו, ד”הכון לקראת אלהיך” לאו משום שלא יהא לבו רואה את הערוה מייתי ליה, אלא משום לייפות את עצמו, כדקאמר: רבה בר רב הונא לביש פוזמקי ומצלי, אמר: “הכון לקראת אלהיך”.
חסידים ואנשי מעשה:
כיום מנהג הגרטל הוא נפוץ בעיקר אצל חסידים וכלל הציבור לא נהגו כן.
וכך כתב בנמוקי אורח חיים, לר’ חיים אלעזר שפירא ממונקאטש (סי’ צא) הביא –
שהבני יששכר והדברי חיים לבשו חגורה המיוחדת לתפילה רק בשעת התפילה, אף שהיתה להם חגורה של הבעקישע כנהוג, והלכו בו כל היום. וככל הנראה סברו שהטעם של תקנת “הכון” הוא שיש לעשות פעולה מיוחדת לקראת התפילה, כמו שעשה רבא בר רב הונא דרמי פוזמקי ומצלי, וכמו שרב כהנא לביש ומתעטף ומצלי, דאמר “הכון”, והוא כשיטת בעל קיצור פסקי הרא”ש, שמצוה לאזור ולהתקשט במלבושיו בשעת תפילה.
גרטל בחב”ד
בחסידות חב”ד נהגו שהרווקים לא חוגרים גרטל בעקבות ציוויו של הרבי הרש”ב על התמימים להפסיק לחגור אותם, ההסבר לכך הוא היות שהגרטל קשור עם בחינת ה’מקיפים’, דבר שאדם מתחיל להיות קשור אליו רק לאחר חתונתו.
ברם ר’ יהודה לייב גראנער סיפר – בשנת תשי”ג נכנסתי פעם לרבי וכו’ ובאותה הזדמנות אמר לי גם אודות חגירת אבנט “און די זעלבע זאך וואלס מען דעדארפט איינפירן מזאל טראגן א גארטל אויך פאר די חתונה” (הי’ צריך להתקין שילבשו גרטל גם לפני החתונה מהבר מצוה כיון שאותו הטעם שלובשים אחרי החתונה קיים גם לפני כן) נאר מען וועט זאגן אז איך פיר אריין פוילישע מנהגים וועל איך ניט שפארן אויף דעם (אלא שיאמרו שאני מכניס פוילישע מנהגים אז לא אעמוד ע”כ)
עניבה בלי אבנט
אחד שסטה מדרך האמת נכנס לרבי יחזקאל מקוזמיר, כשהוא ענוב עניבה בלי אבנט, והפגין את פרישתו מדרך החסידים.
אמר לו רבי יחזקאל :
– מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים ? דורות הראשונים חוגרים אבנט מתחת ללב, שלא יהא לבם רואה את הערוה, ואילו צווארונם פתוח, לא להפסיק בין הפה והלב, נמצא פיהם ולבם שוים. דורות האחרונים חוגרים אבנט מתחת לצוואר, המפסיק בין הפה והלב נמצא לבם רואה את הערוה ודיבורם אחד בפה ואחד בלב.