פרשת ראה: ר’אה א’לול ה’גיע / הרב מנחם ישראלי

פרשת ראה: ר’אה א’לול ה’גיע / הרב מנחם ישראלי

מאז הייתי ילד, שגור בפי הר”ת של פרשת ראה: ר’אה א’לול ה’גיע.

הדרשנים אוהבים את חודש אלול, כי בחודש אב כולם בורחים להם לטיולים פארקים ים בריכה וכו’ וכו’. אין מי שיקשיב לדרשנים, לכן כבר בחודש תמוז הם מזכירים לנו את הר”ת ז’מני ת’שובה מ’משמשים ו’באים. אח”כ בחודש אב הם משננים לנו באוזנינו אב ר”ת א’לול ב’א.

הרבי מליובאוויטש הזכיר כמה פעמים, שהמילה אריה (מזלו של חודש אב – אריה) ר”ת א’לול. ר’אש השנה. י’ום כיפור. ה’ושענא רבה.

אכן כי כבר בחודש אב מצטלצל באוזנינו: א-ל-ו-ל.
וזה למרות שאנחנו עדין בחודש אב.
כ”ש וק”ו השבת כאשר אנו מברכים את חודש אלול.
המנגינה מתעצמת שבעתיים: א-ל-ו-ל.

השנה זה מקבל משמעות נוספת, כי אנחנו סוגרים כמעט מעגל מאז טבח שמחת תורה.

הטבח התרחש בסוף חג הסוכות, ביום השמיני עצרת הוא שמחת תורה. שמחת תורה הוא סוף ימי החגים, והרגע בו אנו דורכים על סף מפתן חודש אלול, בעצם אנו נכנסים לשרשרת החגים, שרשרת של חמישים ואחד ימים שבסופם נחוג את שמחת תורה.

פרשת ראה מצלצלת לנו באוזניים א-ל-ו-ל, תרועת השופר מעלה באפינו ניחוחות של ראש השנה, ראש של דג, אנו כבר נכנסים לכוננות ספיגה לקראת הצום הגדול צום כיפור, יש כבר המריחים את ריחו הנהדר של האתרוג המהודר.

מתבקש היה שבפרשת ראה נזכור את כל החגים העומדים לקראתנו, וזה בדיוק מה שקורה בסוף הפרשה. מפטיר.

“חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ • וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ . . וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ • שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת”.

רק שמחת תורה (שמיני עצרת) חסר כאן.

אַךְ לא, שמיני עצרת ועוד איך נזכר כאן.

אמנם לא נזכר מפורש שמיני עצרת אבל כבר דרשו חז”ל (מובא ברש”י) “וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ” לרבות ליל יו”ט אחרון הוא שמיני עצרת לשמחה.

השנה זה יקבל משמעות עמוקה יותר, “אַךְ שָׂמֵחַ”. אַךְ – זה כואב אבל יחד עם זאת – שָׂמֵחַ.

מה בדיוק כואב, ולשמחה מה זו עושה?

מסביר הרבי מליובאוויטש:

“רְאֵה” התבונן באופן של ראיה, תתבונן ותחוש.
אָנֹכִי” הקב”ה בכבודו ובעצמו, עצמותו יתברך.
“נֹתֵן” באופן של נתינה, ש”כל הנותן בעין יפה הוא נותן”.
“לִפְנֵיכֶם” לפנימיותכם.
“הַיּוֹם” באופן של אור וגילוי.
“בְּרָכָה” ברכות גלויות, וברכות נעלות יותר שהופכות את הקללות לברכות.

ענין הגאולה הוא גילוי, לגלות את הקב”ה בכל עניני העולם.

וזה בדיוק הכאב ועל זה בדיוק השמחה, אמנם טבח שמחת תורה היה אסון, אסון קשה וכואב. “אַךְ” ובכל זאת “שָׂמֵחַ”.

ולשמחה מה זו עושה???

כאשר אנו מתבוננים במהלך האירועים, אנו מבינים שהקב”ה רוצה לגאול אותנו.

הנה תראו, האנטישמיות התגברה בכל העולם, וזה מה שזרז עוד יהודים לעלות לארץ הקודש.
הנה חטפנו מכה קשה, וזה מעודד יהודים להתחזק באמונה לקראת הגאולה.

השאיפה היא בהחלט, שנתחזק באמונה ובתורה בלי לחטוף מכה. אבל אם כבר חטפנו, לפחות נלמד משהו.

עם ישראל נסוג מרצועת עזה לפני 19 שנים, והנה מחבלי עזה רדפו אחרינו.

לפני עשור שיחררנו כאלף מחבלים (במסגרת עסקת גלעד שליט) והם אירגנו לנו טבח.

הלא נפיק לקח? וכי לא נבין ונראה כיצד הקב”ה רוצה ליישר אותנו, לעשות כפי רצונו יתברך?

מחבלים לחסל, את עזה לכבוש וליישב מחדש ביהודים.

כך בדיוק כותבת פרשתנו: “אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה’ אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן”

בהקשר שלנו המצוה די ברורה ופשוטה:
לרשת את הארץ, ולאבד את המחבלים הסוגדים ומשתחוים לאליל הרצח ושואף הדם ‘אללהו אכבר’.

ומכאן ממשיכה התורה להראות לנו את הדרך לקראת הגאולה האמיתית והשלימה ובית המקדש השלישי:
“כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹקֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה”.

לאחרונה היו דיונים ודיוני דיונים לגבי העליה להר הבית, וכל אחד כבודו במקומו מונח.

רק ראוי לדייק ולומר:
א. העליה להר בית ה’ זו מצוה בתורה בפרשתנו “לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה”.
ב. היום שאנו טמאי מתים זה קצת יותר מורכב.
ג. גם עכשיו יש מקומות בהר שמותר לטמאי מתים לעלות בהם לפי רוב הדעות, ולאחר תנאים מסויימים (כמו טבילה במקוה כשר (לא כל מקוה כשר) נעלי בית ועוד).
ד. הרבה רבנים הורו שלא לעלות כלל מחמת שיכול להיות בלבול ושאלה על המקומות שיעלו ואולי יכנסו בשגגה למקום שאסור לטמאי מתים ליכנס שם. וזוהי גם שיטתו המפורסמת של הרבי מליובאוויטש.
אך בד בבד כפי שהדגיש הרבי:
ה. חשוב להדגיש שיש מצוה לשלוט בהר כחלק מארץ ישראל ולא להפקיר אותו לטובת הערביים הרצחניים שצועקים שם ‘איטבח אל יהוד’ ובזים לקודש הקודשים בהפנותם את אחוריהם להיכל ה’ תוך הכרזת ‘אללהו אכבר’.

קשה לדעת איך אפשר לשלב את איסור העליה להר, ביחד עם השליטה בהר.

רואים בחוש שהיכן שלא מסתובבים יהודים, מסתובבים הערביים. וכמאמר “הבור ריק אין בו מים – אבל נחשים ועקרבים יש בו”.

לכן עלינו לכבד את היהודים העולים להר בקדושה ובטהרה כפי דרישת ההלכה.

ולא חלילה להטיח בהם בוץ בקיימם את המצוה “לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה”.

מלחמת אחים היתה לנו שנה שעברה, וחטפנו מכה כואבת. וכי לא נפיק לקח? וכי נמשיך לפלג ולשסות איש באחיו?

בטח כאשר מדובר במקום מקדשנו, כפי שביאר הרבי מליובאוויטש (ביחידות כללית יג’ שבט תש”נ), המקום שאמור לאחד אותנו ג”פ פעמים ביום בעת התפילה, עת מייחדים אנו את שמו יתברך כאשר פנינו לכיוון הר הקודש.

בברכת “כתיבה וחתימה טובה – לשנה טובה ומתוקה”.
ובברכת “שבת שלום וחודש טוב לנו ולכל בית ישראל”.

לע”נ אבי מורי, ר’ אליהו ב”ר אשר, ז”ל.

לתגובות והארות: [email protected]