חזי התמוטט ולא קם מהמיטה; “זה נפשי”, בישר הרופא ויוכי רק רצתה לבכות

הי, אני יוכי (29) נשואה לחזי (31).
חזי הוא בעל מדהים, אני זוכרת כבר מהפגישה הראשונה את העיניים הטובות שלו, את טוב הלב שנשפך ממנו.
התגובה שלו לכל מה שביקשתי הייתה: “מה שאת אומרת”. זה היה שגור בפיו, הוא רצה כל כך שבכל רגע אהיה מרוצה ושיהיה לי הכי טוב שבעולם. גם לאחר החתונה הוא המשיך באותה ההתנהלות.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
ככל שהתרגלתי אליו יותר כבר הפסקתי לשאול אותו מה דעתו, ידעתי מראש שהוא הולך לומר את המילים הידועות: “מה שאת אומרת”. כבר לא היה לי עניין לשמוע את זה, גם אם זה היה עושה לי טוב בכל פעם מחדש.
זה קרה בכל נושא בזוגיות שלנו: א. ללכת שבת להורים שלו או לא. ב. אם אני צריכה לצאת אני כבר מתארגנת כי אני יודעת שהוא יסכים, רק אצטרך להודיע לו, וזהו. ג. גם בבריתות של הילדים ובאירועים שונים, הכל היה לפי רצוני. ד. מתי הולכים מתי חוזרים – “מה שאת אומרת”. ה. באמצע אירוע משפחתי הייתי יכולה רק לרצות ללכת, והיינו יוצאים.
בקיצור: הייתי יכולה לחלום את המחר בכל יום.
זה נשמע כל כך כיף ומבטיח, אבל בתוך תוכי הרגשתי ריקה. חיפשתי הנהגה, רציתי לשמוע את ה’לא’. כמו בכל מערכת יחסים גם בזוגיות, א. הוויכוחים גורמים לחיבור מסוים. ב. כשאת שומעת ‘לא’, יש ערך ל’כן’. אצלי זה לא היה, אבל חייתי עם זה, ונהניתי מהמציאות הזו ששירתה אותי נפלא.
תמיד הוא היה אומר לי: “קודם כל את, אני מסתדר”. כך התנהלתי. ידעתי שחזי יקבל את המינימום וירגיש מיליון דולר, לא הייתי מתאמצת עבורו כי הוא היה איש שמסתפק במועט ולא היה עניין לדאוג לו.
דבר אחד תמיד הייתי רואה על חזי, הוא היה תמיד בהיכון, מוכן לכל תרחיש. הוא היה עסוק סביב הבית והילדים ושאר הדברים שהיה לוקח על עצמו בענייני הבית. הוא עשה את זה מעצמו בלי שאבקש, אבל תמיד ראיתי עליו לחץ וחרדה שהכל יתנהל כשורה. האחריות שהוא לקח על עצמו, גרמה לו להיות במצב הזה.
אבל למרות הכל לא רציתי לחשוב על זה, הבנתי שזה האיש, זה הסגנון, טוב לו ככה ויותר ממה שיש לו עכשיו הוא לא צריך. המשכתי עם זה וטיפחתי את זה. הבנתי שעבורו זה הכל, זה מה שהוא צריך ואלו חייו היפים – מי אני שאהרוס לו אותם?
עם הזמן קרה דבר נורא: חזי הפך עבורי לאיש שקוף.
אני כותבת את זה ואני לא מאמינה, אבל כך היה המצב: לא הייתי מתעניינת בשלומו, לא מתאמצת עבורו, לא חושבת לרגע שחסר לו משהו. המשכתי במצב הזה, וגם כאן הדחקתי את מחשבותיי והמשכתי הלאה.
• • •
ההרגל מכהה את החושים, אבל רק אם עוצרים רגע וחושבים על מה זכינו, הכל יכול להשתנות.
זה היה בוקר אחד, חזי לא יכל לקום מהמיטה, התמוטטות טוטאלית. אלו היו רגעים שבאופן אוטומטי הייתי לצידו, מאכילה וסועדת אותו. זה המשיך שלושה ימים כמעט, והיה נראה מוזר.
עבר שבוע ובהתייעצות עם רופא המשפחה פנינו לבית החולים. לאחר יום שלם שבילינו בחדר המיון, עם כל הבדיקות האפשריות, הרופא אמר: “הבדיקות יצאו תקינות, אין משהו שניתן להצביע עליו”. נשמתי לרווחה ואז הרופא הוסיף: “בעלך בלחץ, הוא צריך מנוחה של כמה ימים – זה משהו נפשי”.
כשהגענו הבייתה, חזי היה באותו מצב, אָפָּאתִי – לא מדבר ולא מגיב לכלום. זה היה נורא לראות את הבעל הזה, במצב הזה. מצאתי את עצמי לחוצה ובוכה, לא יודעת את נפשי.
בקופת החולים הפנו אותנו למרכז לרפואת הנפש.
הייתי מנסה לדובב אותו, להצחיק אותו, להזכיר לו את הרגעים היפים שלנו יחד – שום דבר לא עזר, הבנאדם נשאר באותו המצב, קפוא ולא מדבר, לא אוכל ועם מצב רוח ירוד במיוחד. זאת לא הייתה הצגה, אני מכירה אותו די טוב, הוא לא שם.
המצב החמיר, והלכנו – עם כל הקושי לקבל את המציאות – לפסיכיאטר. אני זוכרת את הקושי לחשוב להגיע לשם, אבל הדאגה גברה על הבושה. נכנסתי למרכז לבריאות הנפש, מסתכל אחורנית לבדוק אם מישהו שאני מכירה רואה אותנו נכנסים לשם.
לאחא אבחון מקצועי הפסיכיאטר נתן לו כמה כדורים, וביקש לעקוב אחריו בכל רגע. “דיכאון עלול להוביל לאובדנות”, הוא הוסיף, “ולכן מדובר במחלה מסכנת חיים. אם תראי תסמינים מעין אלו, הוא חייב להגיע לטיפול רפואי”.
כאן כבר נשברתי, רציתי כל כך לבכות, אבל לא רציתי לשבור את הרוח שאולי נשארה אצל חזי.
• • •
עברנו תקופה קשה, הבית השתנה לחלוטין. הילדים עם השאלות, והעזרה של חזי שהתחלתי להעריך באמת.
הכדורים עשו את שלהם, ולאחר תקופה חזי החל להשתקם. רגשות האשם שלי גברו להם, הרגשתי שאני זו האחראית על המצב של חזי, לא עצרתי את מסע הלחץ שרבץ עליו, התרגלתי וטיפחתי אותו.
חברותיי העירו לי על השינוי הגדול שראו אצלי, השמחת חיים ירדה אצלי, הרגשתי ריקה עצובה ובודדה, לא מצליחה לצאת מזה. כבר חשבתי ללכת לטיפול בגלל זה, זה כרסם בי ולא עזב אותי.
ככל שעבר הזמן חזי החל לחזור לעצמו בהדרגה, עכשיו הוא כמו חדש ברוך ה’, ואני חישבתי מסלול מחדש ומאז שיניתי כמה דברים בבית:
מה שאני יכולה לעשות לבדי, אני אעשה, ולא אמתין לבעלי.ההתעניינות בבעלי חייבת להיות ברורה ועקבית.שום דבר לא ברור מאליו, תמיד צריך לפרגן ולהודות לו, גם אם זה נראה שהוא לא ממתין לכך.לקבוע יום בשבוע או ערב בשבוע, שחזי נמצא עם עצמו או עם חברים שהוא אוהב.לדבר איתו ולשמוע אותו, השיחות הללו הם טיפול מנע שאני לא עשיתי. לא צריך לחכות שהבעל שלי יהיה ב’דאון’ בכדי שאעשה את הדברים הנ”ל, חובתי לשמר את הטוב שזכיתי ולא להתרגל אליו. כולנו בני אדם הצריכים תמיכה ואמפתיה, זה חלק מאיתנו.
בואו נשמור על המתנות שקיבלנו קרובים אלינו הכי חזק, נטפח אותם וניתן להם כוחות להמשיך, וממילא אנחנו נהפוך לטובים יותר, נדע להודות ולהעריך ולא להתרגל לכלום.
גם אם נראה שיש לנו או אצל הקרובים אלינו תסמינים של דיכאון, לא להמתין לרגע, לבדוק ולא להתבייש, כי אם לא מטפלים בזמן, זה יכול להחמיר והטיפול יהיה קשה יותר.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
בשביל העולם אתה אולי רק אדם אחד, אבל בשביל אדם אחד אתה כל העולם