אברי גלעד חילק כנאפה לרגל חילוץ החטוף הבדואי. התכווצתי במבוכה בבית
המטוטלת שבין התקווה והייאוש השנה היא קשה במיוחד. צריך להיאחז בכל נקודת אור בתוך חושך גדול, ובכל זאת לזכור כל הזמן כמה עוד עמוקה התהום.
כך גם היה אתמול, ביום עם בשורה משמחת נדירה: השחרור של פרחאן אל-קאדי מהשבי ברצועה אחרי כמעט 11 חודשים. ההתרגשות אדירה. כמו שאמר הגרי: כל חטוף שניצל הוא עולם ומלואו, ולצד זאת, אי אפשר לשכוח: 108 עולמות עדיין אבודים במנהרות של עזה. וכך מתמזגים להם שלושה רגשות: שמחה, כאב – ומבוכה, כי בכל זאת, מדובר כאן בתקשורת הישראלית, שאיכשהו מצליחה להפוך כל דבר לקרקס.
ראשית לתקווה: הסרטון הראשון שמופיע על המסך הוא המרגש מכולם. עוד לפני שיש כל תיעוד דבר אחר, אנחנו רואים אנשים רצים ורצים ורצים ברחבי בית החולים בדרך לאהובם שחזר. זה הרי העניין כולו: כמה הם חיכו, כמה מחכים כולם, לחזרה ולאיחוד. אין דבר גדול מזה ואין רגע גדול מזה. לתחושה הזאת שותף כל ישראלי שיש לו לב.
גם עודד בן עמי, ב”שש עם”, חושב כך. “באמת שאין שמחה גדולה יותר משמחת פדיון השבויים, מיציאה של שבוי מן החושך אל החופש וחזרתו הביתה אל משפחתו, אל רעייתו, אל ילדיו. אין שמחה גדולה מזו. אושר גדול”, הוא אומר במונולוג הפתיחה שלו.
Post Comment