“הוא הרי בחיים לא יצא מהבית עם מסטיק על המצח”

“הוא הרי בחיים לא יצא מהבית עם מסטיק על המצח” | על מחלוקות ומנהגים

“בנים אתם לה’ אלוקיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת” (מתוך פרשת השבוע חומש דברים פרשת ראה פרק יד פסוק א). הפסוק הזה “זכה לפרסום” בעיקר בהקשר של הדרשה שנלמדת ממנו בגמרא (מסכת יבמות דף יג עמוד ב) – “לא תתגודדו- לא תעשו אגודות אגודות”.
כבר בגמרא הובאו שתי שיטות מה היישום של איסור זה, ואם לסכם את הפולמוס בין הפוסקים האחרונים אפשר לומר שבזמנינו קשה להצביע על הרבה מקרים חד משמעיים בהם הלכה זו תבוא לידי ביטוי, בעיקר בגלל השילוב של חיים עירוניים עם “קיבוץ גלויות”.
המובן הפשוט של המצווה הוא שהתורה מלמדת אותנו על מצב אידיאלי בו ישנה פסיקה אחידה ומנהגים אחידים דבר שלעת עתה נראה רחוק מהמציאות עד כדי איון של המצווה ומשמעותה.
עניין שצריך ביאור, זה האופן בו נלמדת הלכה זו. הפסוק בפשטות מדבר על איסור לעשות שריטה במת, וזה פירוש המילה גדידה, איך למדו מכאן חז”ל על איסור לעשות אגודות אגודות? זה משחק מילים? מצאו מילה שיש בה פעמיים את האות ד’ והסיקו ממנה על איסור לעשות אגודות אגודות?
ושאלה נוספת, יש שני מקורות לאיסור על עשיית מחלוקת.
מקור אחד הוא הפסוק, “ולא יהיה כקורח וכעדתו” ובגמרא מובאת שיטתו של האמורא רב שלמד מפסוק זה, כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו”.
מקור נוסף הוא הפסוק המופיע אצלינו בפרשה “לא תתגודדו” שעליו אמרה הגמרא, לא תעשו אגודות אגודות. בהבנה הפשוטה שלי, הפסוק שאומר “ולא יהיה כקורח וכעדתו” הוא מקור נאמן יותר לאיסור להחזיק במחלוקת, (מה גם שהגמרא אכן מביאה את מימרת רב שלומד ממנה את האיסור להחזיק במחלוקת) – לעומת הפסוק המופיע בפרשתינו, בו הדברים נאמרים בדרך של רמז (שנראה קצת מאולץ כאמור).
אבל הרמב”ם מבין הפוך, את הפסוק “ולא יהיה כקורח וכעדתו” הוא מפרש כאסמכתא בלבד. את האיסור “לא תתגודדו” לא תעשו אגודות אגודות, הוא מונה במניין המצוות. נראה לי הפוך בתכלית מההבנה הפשוטה, למה זה?
רש”י מפרש את האיסור “לא תתגודדו” באופן הבא: “לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים” יתכן ובדברי רש”י מונחות התשובות לשאלות האלו.
האם האיסור לא תתגודדו הוא איסור של בין אדם לחבירו או בין אדם למקום? יתכן שאפשר לומר שבתוך בין אדם למקום ישנה מעין “תת מחלקה” שלא נוגעת ישירות ביחס בין האדם לקב”ה, אלא עוסקת בתחום אחר לגמרי, היא עוסקת באסתטיקה.
ובאותו אופן יש לראות את האיסור על עשיית אגודות אגודות.
כשלאדם יש מחלוקת עם מישהו, הוא בטוח שהוא צודק (לפעמים זה נכון) הרבה פעמים הוא חושב שעשו לו עוול (כנ”ל) לפעמים הוא חושב שהוא עושה את זה לשם שמיים (שוב כנ”ל) אבל יש משהו אחד שהוא לא מבין. הוא הרי בחיים לא יצא מהבית עם כתם על החליפה, וסליחה על הדוגמא, עם מסטיק דבוק לו למצח, מה שהוא לא מבין זה שכך בדיוק הוא נראה כשהוא משתתף במחלוקת הוא לא מבין שכמו ש”אין זה נאה להיות גדודים ומקורחים” אותו דבר נראה אדם שנמצא במחלוקת.
זה לא סתם לימוד אקראי של פסוק עם משחק מילים, זה הרבה יותר מזה. יתכן וזאת הסיבה שחז”ל והרמב”ם בעקבותיהם למדו שעיקר הלימוד על מחלוקת נמצא בפרשת ראה ולא מהאיסור להיות כקורח, כי זה אמנם חמור מאוד להיות כמו קורח ועדתו, אבל יש לנו יצר הרע ואנחנו עושים גם דברים שהקב”ה מאוד לא שמח איתם, זה נכון.
אלא שבלימוד המופיע בפרשת ראה הלימוד לא מדבר על חומרת האיסור, אלא על משהו עמוק הרבה יותר מזה, הוא פונה ללב של האדם ואומר לו “תבין איך אתה נראה”. אם במספרה עשו לנו קרחת באמצע הפוני אנחנו נקבור את עצמנו מבושה לפני שנראה את עצמנו בציבור, וכך אנחנו נראים כשאנחנו במחלוקת.
כל השיקולים של “זה לשם שמיים” “זה הוא התחיל בכלל” “אתה לא יודע מה הצד השני עשה” זה שיקולים נכונים, ולפעמים ההכרח לא יגונה וצריך ומותר לריב עם מישהו, רק תזכור שזה לא אסתטי, רק תזכור שלרמוס אדם אחר אפילו אם נראה לך שאתה צודק, התחושה הזאת של “אני אראה לו מה זה”, של “איתי לא מתעסקים” היא כל כך מטעה, היא גורמת לאדם לחשוב שהוא נראה יפה וחזק ועוצמתי, וזה כל כך הפוך.
הלוואי שאוכל לומר על עצמי שמהיום אני יותר לא נכנס לשום מחלוקת עם שום אדם, אבל לפחות פעם בשנה כדאי לזכור את מה שהתורה מלמדת אותנו בהקשר הזה, כשאתה רב עם מישהו אתה נהיה אדם “לא נאה” בלשון המעטה, ככל שנזכור את זה יותר, כך ייטב לנו.