נשים עובדות משתפות: “מה קרה כשהילד הצטרף לעבודה?”

מזה בשבילך חופש?- במשפט!
התחלתי בסיעור מוחות קצר. כנראה שהנושא בוער עכשיו אצל כל אמא עובדת כי רובן התקשו לסכם את הנושא במשפט, תמצתי כאן את עיקרי הדברים:
שבי, אמא ל-5 זאטוטים, מנהלת חשבונות ענתה: “חופש בשבילי זה כמו לקפוץ על שתי חתונות: בית ועבודה. את מרגישה שאת לא פה ולא פה ולא נהנית משום דבר”. יעל, אמא ל-7 ילדים ומנהלת משרד תובעני ענתה: “‘מברכת’ שוב ושוב את ארגון המורים. בזכותו אני צריכה להתמודד עם משרד לא מתפקד, היעדרויות ולקוחות זועמים”. חנה, מנהלת חנות ואמא ל-6 ילדים ענתה: “תקופת השיא בכל הזירות, תקופה שאני צריכה להיות על 100% תפקוד גם אם אני מרגישה שהסוללה חלשה”. אסתי, מתכנתת, אמא לשלושה קטנטנים ענתה בתמצות: “בלגן, בלגן ותסכול!”
ילדים בעבודה- “מתחילים לעשות סטאז'”
שאלת השאלות או חידת החידות: אז איך תכל’ס מסתדרים עם ילדים ועבודה?
שבי שואלת בסרקזם: “מי אמר שמסתדרים? בעלי גם עובד ואנחנו באמת לא ממש שורדים את החופש. כל יום אני מחפשת מתנדבים אחרים שישמרו לפחות על הילדים הגדולים יותר. אני מתביישת כבר לבקש, אבל חוץ משלושה ימי חופש שלקחתי, הבוסית לא אישרה יותר. כמובן שבעלי לקח חופש בשלושה ימים אחרים, כדי לשמור על הילדים, כך שלא נהנינו מהחופש יחד. את הבת שלי הקטנה הבאתי כמה פעמים לעבודה. יום אחד היא בכתה שם מהרגע שנכנסתי למשרד, עד שפשוט הלכתי הביתה בייאוש”.
מסתבר שהרבה ילדים מתחילים לעשות סטאז’ בעבודה כבר בגיל צעיר. גם חנה מספרת שהילדים מגיעים לעבודה: “בחופש, התעסוקה העיקרית של הילדים- זה החנות. הם באים איתי, “עוזרים” לי לפרק סחורה, מארגנים ומסדרים. לא אחת קרה שלקוחות ניגשו לילדים שלי וביקשו עזרה. בתחילה הייתי ממהרת לומר: “היא לא עובדת פה. זה הבת שלי. בהמשך היא למדה לעזור באמת והתחלתי לזרום עם העניין. נזקים גם יש. רק היום הבן שלי השחית סחורה רבה בתור משחק מעניין”.
אסתי ניסתה להביא ילד פעם אחת לעבודה. זה הספיק לה: “אני בד”כ עובדת מהבית עם הילדים. פעם אחת היה ישיבת צוות אז הבאתי את הילד שלי לעבודה. בתחילה הוא התעסק בשקט ויכולתי לעבוד, בהמשך התברר שזה לא היה שקט מבורך. פתאום שמעתי את הקול של הבוס שואל בכעס: “של מי הילד הזה, הוא הורס את המדפסת”. קמתי בבהלה וגיליתי שהוא הרס שם משהו. כדי שיהיה לי עוד קצת לא נעים הוא הוסיף: “עוד פעם לא לבוא עם ילדים לכאן”. היה לי מאד לא נעים וזה היה הפעם הראשונה והאחרונה שהגעתי עם ילדים לעבודה.
ניסיתי להבין את התופעה מהצד של המנהלת, יעל עונה: “אני בתחילה זרמתי עם זה, הבנתי שאין לעובדות ברירה ופה ושם מביאים ילדים. אבל באיזשהו שלב המשרד הפך לגנון. בכיות, בלגן. זה היה בלתי אפשרי להתרכז בעבודה. מה גם שעובדות לא הצליחו לנהל שיחות עם לקוחות בגלל רעשי רקע. הודעתי שזהו אין ילדים בעבודה. מי שלא מסתדרת, שלא תבוא בכלל. מצטערת, אבל זה היה בלתי אפשרי. בשגרה, פה ושם מביאים ילדים ואני אף פעם לא אומרת כלום, גם לי יש ילדים ואני מבינה אילוצים, אבל כשהמשרד הפך לגנון, זהו. עשיתי לזה סוף”.
הכי רצוי בבית?- לא בטוח
אם בעבודה זה כל כך מסובך. חשבתי אולי בבית זה יותר אידיאלי. אך מסתבר שזה לא כל כך פשוט. אסתי מספרת על אתגרים רבים בעבודה מהבית יחד עם הילדים: “יש לי בית קטן, אני יושבת מול המחשב והילדים משחקים סביבי. לא פעם אני מגלה שכל מיני דברים נהרסו ונשפכו בזמן ששקעתי בעבודה. לעיתים, אני פשוט לא מצליחה להתרכז בעבודה יחד עם הרעש והבלגן, אז אני משלימה את העבודה בשעות הקטנות של הלילה. אני כל היום סביב העבודה, כי יש לי מצפון שאני לא מספיק אפקטיבית עם הילדים. לפעמים אני חושבת שיותר פשוט לצאת למשרד…” גם חנה חושבת שבבית זה לא כל כך פשוט: “בעלי בבין הזמנים, הוא יכול לשמור על הילדים בעיקרון. בימים הראשונים הלכתי לחנות וחזרתי הביתה: הייתי פשוט בהלם. בחיים לא ראיתי את הבית ככה. הוא היה מבולגן ומלוכלך ברמות שקשה לי לתאר. הייתי אחרי שעות ארוכות בחנות ובעיניים עצומות שיקמתי את הבית. עד שהחלטתי שיותר קל לקחת איתי את הילדים לעבודה ולחזור לבית מאורגן ומסודר. יש דברים שרק אמא יודעת להתמודד איתם”.
יש זמן גם לטיולים ובילויים
ובתוך כל ההמולה והעומס מסתבר שיש לכל האימהות העסוקות גם זמן לפנק את המשפחה בטיולים. אבל מסתבר שכולם בני אדם. חנה כל היום בחנות. מוכרת מכשירי כתיבה, זה תקופת השיא שלה: “אני כל היום בחנות בתקופה הזו, יש לי עוד עובדות, אבל אני חייבת להיות בחנות. בתשע בערב אני יוצאת מהחנות ואז אנחנו יוצאים לגינה באזור ואוכלים יחד ארוחת ערב משפחתית. יום אחד החלטתי לצאת לטיול יותר משמעותי, יצאתי מהעבודה קצת יותר מוקדם ויצאנו לטיול, חזרנו מאוחר בלילה וצנחתי על המיטה. בעשר בבוקר התעוררתי בבהלה ורצתי לחנות, באיחור של שעה. גיליתי מחוץ לדלת לקוחות זועמים, מה לעשות, גם אני בן אדם!”
אסתי מנצלת את היציאות עד הסוף: “בטח שאנחנו גם יוצאים. כשאנחנו יוצאים, אני עושה את הפלאפון על מצב שקט, שוכחת מכל העולם ונהנית עם המשפחה, כמובן שלמחרת אני עייפה, סוג של שגרה מעייפת”. יעל גם מוצאת זמן ליציאות: “כעצמאית יש לי יותר גמישות. מדי פעם אני לוקחת חופש ויוצאת עם המשפחה. אחרי הכל צריך להרגיש את החופש. גם לעובדות אני מאפשרת לקחת חופש. חייבים לקחת אוויר בשביל להמשיך הלאה”.
“אם הייתי שר החינוך…”- מה הפתרון?
כולן מסכימות שהפתרון הוא לקצר את החופש: יעל כמו מנהלת אומרת בטון סמכותי: “אי אפשר להמשיך ככה, חייבים שינוי מהותי, לא ייתכן שחודשיים הילדים בחופש, נכון שיש קייטנה שלושה שבועות מתוכן, אך גם אז, זה בלי צהרונים ובתחילת שנה הצהרונים לא תמיד מתחילים בזמן. זה לא ייתכן ככה”. אסתי כמובן מצטרפת בטון מיואש: “אני מקווה שכשהילדים שלי יגדלו הם לא יתמודדו עם מה שאני מתמודדת. נראה שלארגון מורים יש כח שאין לאף גוף אחר במדינה”.
יצאנו עם תובנות
עם כל הקשיים והאתגרים הן מלאות בתובנות ועצות. שבי מציעה: “אני למדתי לקבל עזרה. יש הרבה בחורות בחופש ששמחות לעזור. אני משלמת לבייביסיטר. למדתי שאני לא יכולה הכל לבד”. יעל: “אני מציעה לכל עובדת לקחת כמה ימים של חופש. אני לא אומרת שתיקחנה על חשבונן, אבל לכל אחת יש ימי חופשה על פי חוק וזה בדיוק הזמן לנצל. אני לא מעריכה יותר עובדת שלא לוקחת בכלל חופש ולא מצליחה בגלל זה לתפקד כל החופש”. חנה מתייחסת לפן הפסיכולוגי: “תעשו מכל לימון לימונענע. הבית מבולגן, עכשיו יש תעסוקה לסדר אותו. אני עושה משחק נחמד לארגון הבית. למשל, קשרנו לכל הילדים מטפחת על העיניים ועשינו תחרות מי מצליח לאסוף יותר מהר. אחד היה צריך לאסוף קליקסים, אחד מגנטים. וכו. היה חגיגה וכיף ובסוף גם הבית היה מאורגן. גם אסתי מוסיפה טיפים פסיכולוגיים: “אני מורידה פרופיל בחופש. פחות אוכל מבושל, מתגמשת עם המצב, הילדים עצבניים, אני לא נלחמת במצב, אני עוצרת את העבודה וממשיכה בערב. רק ככה אני נשארת שפויה”.
אז בהצלחה לכולם!