הסרט של גרובייס: פריצת גדר או הכרח חינוכי? // טור ביקורת

הנושא עליו אכתוב בטור זה, יעורר אולי סערה ותגובות שונות, אבל אני בוחר שלא לברוח ממנו ולכתוב עליו בצורה ברורה וישירה, לנוכח תגובות שקיבלתי השבוע על דברים שאמרתי בתוכניתי.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
אין ספק שהתורה היא מרכז החיים שלנו כיהודים חרדים. היא המצפן הרוחני שלנו, היא הכוח הפנימי שמחייה אותנו אלפי שנים והיא הדבר החשוב ביותר שאנו עושים בחיי היומיום שלנו. אבל כדי לעשות את זה כמו שצריך ומתוך שמחה ורצון ולא רק כמצוות אנשים מלומדה, אנחנו צריכים לאפשר לעצמנו לעשות דברים נוספים, לפתח את הכישרונות שקיבלנו במתנה ולתת להם ביטוי שמעשיר את נפשנו ונותן את הכוח ללמוד מתוך חשק ושמחה.
בעת לימודיי בישיבה, הגישה הייתה שבחור ישיבה צריך לעסוק אך ורק בלימוד התורה, כל דבר אחר היה ביטול תורה במקרה הטוב ו”טרייף חזיר” במקרה הפחות טוב. הציפייה של המחנכים הייתה שבחור ישיבה לא יעסוק בשום דבר שיכול אולי לתפוס אותו ו”להוציא אותו מהלימוד”. כך נאלצתי לוותר על העיסוק שלי במוזיקה לחלוטין למשך כמה שנים. חוויתי את זה באופן קשה ולא נעים, עם תחושת מחנק מיותרת. במקום לנגן מידי פעם ואז לחזור ללמוד בחשק גדול יותר, ויתרתי במודע על המוזיקה ועל חלק משמעותי בנפשי. כמוני היום בחורים רבים שויתרו על הבעת הכשרונות השונים שלהם ודיכאו חלקים בנפשם.
בבין הזמנים הזה, כמו בכל בין הזמנים של חודש אב בשנים האחרונות, אני זוכה להשתתף בקמפים של ישיבות מהשורה הראשונה, כשופט בתחרויות כשרונות שונות, החל משירה, הלחנה, הצגה, כתיבה, נגינה, צילום ומשחק. מעבר לתענוג, בשל העובדה שבחורי הישיבה הם חד משמעית הקהל המתוק והמקסים ביותר שיש בעולם, אני פשוט שמח לראות את ההבנה של המחנכים היום, שגם בחור ישיבה איכותי וטוב יכול ואף צריך לפתח מקומות נוספים בנפשו. ליצור ולהרחיב, מתוך הבנה שזו הדרך הבריאה והנכונה יותר וגם זו שמאפשרת לבחורים לשוב לתלמודם רעננים יותר ועם חשק.
התרבות היא לא רק משהו להעביר את הזמן, היא בונה את הסיפור הפנימי שלנו, את הנפש וגם את הלימוד וקיום המצוות מתוך שמחה אמתית וחיבור עמוק.
השבוע התארח בתכניתי ‘המבקר’, הקולנוען החרדי, פורץ הדרך, יהודה גרובייס, לרגל סרטו החדש “נקמה יהודית 6 – עזה במוקד”. למי שתהה כיצד זה קשור למוזיקה, שנמצאת תמיד במרכז התכנית, זכיתי לקחת חלק בסרט הן כשחקן אורח והן ביצירת שיר הנושא של הסרט בטכנולוגיית AI. גרובייס ספג במהלך 26 שנות הפעילות שלו, מכתבים ופאשקווילים רבים עם חתימות של רבנים שביקרו אותו בחריפות. האשימו אותו בקלקול הדור הצעיר, בהרס החינוך ובכל מיני האשמות שונות ומשונות. מי שמכיר את סרטיו של גרובייס, למעשה כל הציבור החרדי כמעט, יודע שמדובר בסרטים מלאי יראת שמים, מסרים חיוביים והתאמה מלאה לציבור החרדי, כך שקשה להבין את החריפות שבהתנגדות כלפיו.
הקאמבק המטורף שלו, לאחר עשור של שתיקה עם הסרט החדש שמוקרן במקומות רבים בארץ (באופן מפתיע גם על ידי החילונים) ובחו”ל, מביא תגובות רבות ומפתיעות. אנשים חרדים לדבר השם (לא רק חרדים סוציולוגית), מברכים על המהלך ומודים כי גדלו על סרטיו של גרובייס שנתנו להם רבות גם מבחינה רוחנית. בתור אבא לילדים אני מברך אותו על הצעד הזה שמאפשר לי להראות לילדיי סרט כשר מבלי לוותר על האיכות והמקצועיות.
אני יודע מה תאמרו… זו פריצת גדר. מתחילים בסרט כשר ואז רואים סרטים לא כשרים. אולי. אבל כמה אנשים עושים את הדרך ההפוכה? רואים ומראים לילדיהם סרטים לא כשרים, כי אין סרטים כשרים חדשים? ניתן גם לטעון, שלא כדאי לאכול בכלל אוכל כשר, כי אולי נאכל אוכל לא כשר… לאסור מוזיקה בכלל, כי אז יאזינו למוזיקה לא כשרה. העובדה שהסרט מוקרן גם בבתי הקולנוע ברחבי הארץ, היא בדיוק מהסיבה ההפוכה… הקולנוע החילוני ביקש ורצה להקרין את הסרט אצלו, האם גרובייס אמור להתנגד שסרט כשר יוקרן בקולנוע לחילונים שמתעניינים בו? כמובן שניתן לצפות בו גם במקומות מתאימים יותר לציבור החרדי, הן ברשת והן בהקרנות שונות.
בתכניתי אמרתי לגרובייס, שבעיניי גם אם יצא מכתב רבנים נוסף נגדו עם 500 חתימות, עליו להמשיך בעשייה בה הוא מאמין וספגתי על כך ביקורת. גם אם נטמון את הראש בחול, עמוק עמוק, קל להבין שזהו צורך מוכח של הציבור החרדי. צורך מוכח בתרבות כשרה ומתאימה. גם המחנכים היום מבינים את זה. עובדה. סוף פסוק. תמיד יהיו כאלו שיתנגדו. חלקם מתנגדים לכל דבר, מבלי לבדוק לגופו של עניין. פסילה קולקטיבית ונחרצת שלא מתחשבת בצוק העתים, המצב הכללי והנגישות הטכנולוגית שקיימת בדורנו. ייתכן והם צריכים וחשים במחויבות שלהם לצאת כנגד וכבודם במקומו מונח, אבל התפקיד של היוצרים הוא ליצור חומרים איכותיים וכשרים בסטנדרטים הגבוהים ביותר מבחינה הלכתית, כי ישנם רבים שזו הצלה עבורם, חד משמעית. חלק מהסיפורים האלה גם שמעתי באופן אישי בימים האחרונים.
הדבר דומה לאותם שדנים דיון הלכתי מעמיק, האם מותר לשמוע מוזיקה בדורנו, לאחר החורבן. מי שדן בנושא, אני בטוח שמוזיקה היא לא משמעותית עבורו, ולכן הוא מסוגל לדון בזה והדברים דומים לחלוטין גם בענייני תרבות אחרים. מי שמכיר יותר את הדור ומבין את הצורך מתייחס לדברים אחרת. אני כמובן מכיר את ההלכה בנושא, אבל גם את דברי הגמרא במסכת בבא בתרא שלמדנו בשבוע שעבר בדף היומי:
“תנו רבנן: כשחרב הבית בשנייה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר’ יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: אם כך, לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל שכבר בטלו ביכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם; שלא להתאבל כל עיקר – אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. ולהתאבל יותר מדאי – אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה…”.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
בתקווה ליצירה כשרה, טהורה ואיכותית והרחבה של ההבנה בנושא.
להערות, הארות, פשאקווילים נזעמים במיוחד ואיומים בהפגנות: [email protected]