הדילמה הרגשית: איך לכבד את ההורים אחרי החתונה – שלא על חשבון הזוגיות?

הנושא הזה הופך למטרד אצל הורים שלא יכולים לבלוע את התופעה הזו: יש את אלו שבאמת זה לא מפריע להם, יש המנסים להדחיק את הנושא ולתת הרגשה שזה לא מפריע להם, יש המדברים בגלוי שזה אכן מעסיק אותם, ויש אפילו את אלו המגיעים למערכת יחסים פחות טובה עם ילדיהם ולוקחים זאת באופן אישי מדי.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
אבל בכדי להבין את התופעה הזו, יש צורך להבין מה בחור נשוי עובר לאחר נישואיו. אני בכוונה בוחר להשתמש במונח של “בחור נשוי” שעד לא מזמן היה כל כך קרוב לאמא, ותוך זמן קצר הופך להיות אורח רשמי במקרה הטוב.
לפני שנמשיך: טור זה נכתב מתוך הבנה שכל בן או בת הנשואים לא מגיעים להוריהם בכדי לקבל, אלא בכדי לתת. לפי איך שהבנתי מכמה הורים שהשיאו את ילדיהם, הנחת של ההורים לארח את בנם או בתם הנישואים, זו נחת אחרת לגמרי, וזה חלק מאוד חשוב לפני שנתחיל להיכנס לנושא.
אז בואו נעשה סדר, ונכניס את המצב לפרופורציה הנכונה.
בחור ישיבה סטנדרטי, בדרך כלל הוא בחור זורם במצבים אליהם הוא נקלע. ההוואי החומרי בישיבה מאוד דינאמי, ובחור ישיבה יודע שלא ברור שהמים במקלחת יהיו חמים הערב, וגם אם יהיו מים חמים, הם יהיו מוגבלים מעט הן בטמפרטורה והן בזרימת המים, (בפרט אם עוד כמה מחבריו משתמשים במים באותה העת).
האווירה בישיבה אותה הוא כל כך אוהב ממזערת את המחשבות והוא חי עם זה – במקרה הפחות טוב, ולא שם לב לזה – במקרה הטוב.
אם תראו בחור ישיבה שמתלונן שהמצב הגשמי בישיבה הוא לא כמו בבית שלו, זה יהיה מוזר שזה מגיע כתלונה בכלל, כי ברור שהישיבה נותנת לו דברים אחרים, לא רק מבחינה לימודית / רוחנית, אלא מבחינה נפשית, רגשית, בפרט אם הוא ממצא את עצמו במקום.
מה בעצם גורם לבחור ישיבה לחזור שוב פעם לישיבה שלו? לאותה הזירה שמראש הוא יודע שאינה אזור הנוחות הגשמית שלו?
השייכות. המקום הזה בו הוא מרגיש כל כך טוב, בו הוא מרגיש מקובל ובטוח בעצמו. הוא יודע שהבית שלו זה המקום אליו תמיד הוא יכול לחזור אם ירגיש לא בטוח היכן שיהיה.
עכשיו מגיעה השאלה: מה קורה לאחר נישואיו?
א. הוא כבר לא לבד, יש איתו מישהי.
אם היא בחורה שגדלה בבית בריא וטוב, היא ממילא מחוברת לבית בו גדלה, והניתוק המהיר הזה ממצב רווקות למצב נישואין אצל בת, הוא לא כמו אצל הבן דווקא בגלל מקום הגדילה של כל אחד ואחת מהם.
בחור ישיבה בילה את רוב חייו בישיבה, במקום הזה שמתארגן לו בהצלחה בכל רגע מחדש. לעומת זאת בת סמינר מגיעה מהבית, מהמקום המסודר ואסתטי. השהות התמידית בבית והקשר שיש לה לבית בו היא גדלה, יחד עם המעבר המהיר כל כך מעולם הרווקות לעולם הנישואין, מאוד טבעי שהיא תמשוך בדיוק לשם, למקום הטבעי שלה.
ומה עושה בעל חכם גם אם הוא צעיר שזה עתה סיים את תקופת הרווקות שלו? קודם כל מסתדר עם אשתו, ונותן לזה לקרות ולהיות יותר שבתות אצל הוריה שזה המקום הטבעי שלה.
הוא רוצה שיהיה לה הכי טוב שבעולם, כמו שאבא שלו רצה שיהיה לו הכי טוב עם אמא שלו, וכמו שאמא שלו לא ויתרה לאבא שלו שיהיה לה הכי טוב. הוא גם מצפה שאמא שלו תבין את זה, כמו שהיא מבינה שהבת שלה הנשואה מגיעה אליה יותר.
ממילא הוא נמצא יותר אצל הוריי אשתו, זה כבר לוקח 50% אם לא יותר מהסיבה להיות יותר אצל משפחתה של אשתו, ומכניס לפרופורציה נכונה את טענת של ההורים המרגישים מופלים, שאין זה מגיע ממניע אישי.
בנתיים נשארו לנו 50% נוספים שצריכים להתחלק בין שני הצדדים. ומתי מגיעה נקודת החיכוך? שהזוג הצעיר בוחר לתת מעל 25% לצד אחד בביקורים ובאירוח לשבת.
ב. החלק הזה שייך לשני המגדרים והוא מגיע מאזור נוחות
מעטפת רגשית.
אם נהיה כנים עם עצמנו, כולנו מושכים לאזור הנוחות שלנו.
ניקח לדוגמא: בחור שלא קיבלו אותו כמות שהוא בבית בו הוא גדל, והוא לא הרגיש בטוח שם אף פעם לצערנו הרב, והנה התמזל מזלו להיכנס למשפחה בה הוא מרגיש בטוח יותר, מוערך יותר, אין סיבה טבעית יותר שהוא ירגיש צורך יותר להיות שם. ואם נוסיף את פיסקה א’ לעיל, על אחת כמה וכמה.
באותה מידה נוכל למצוא בנות שמצאו מקום חם ובטוח יותר בבית משפחת בעליהן. יש כמה מהן אפילו, שאחרי לידתן בחרו לשהות במחיצת השוויגער ולא אצל אימן, עם כל מה שיכול להשתמע ולהתפתח מהחלטה שכזו, דבר שגם אז יכול להיראות לא שגרתי עד גבול המוזר, אבל די מובן אם חושבים על זה בצורה כנה.
נוחות של טיפוח וניקיון
ניקיון ואסתטיקה הן צמד המילים הכל-כך חשוב לזוג בפרט בתחילת הנישואין. יש הורים שהם אף פעם לא היו שם, והמצב בבית תמיד היה לוקה בחסר, ואין הכוונה לשפוט אף אחד חלילה בפרט שכל אחד מגיע ממקומות שונים.
וכאן מגיע הקונפליקט, כי דווקא ממקום של כבוד, בן או בת לא יוכלו לעולם לומר לאמא את רחשי ליבם בעניין הזה, ולא כל אמא האמונה על הניקיון בביתה תוכל לשמוע את זה או לקבל את זה. (לקבל הכוונה: שיש הורים שלא מסכימים להבין שזה המצב, ואפילו נפגעים עד עמקי נשמתן, ובצדק. זה לא נעים לקבל את זה בפרט שיש אלטרנטיבה אצל הצד השני).
להיות אורחים רצויים
אמר לי פעם “בחור נשוי”: “אני מרגיש שאמא שלי מזמינה אותי לשבת בכדי שהשכנים לא ישאלו למה אני לא מגיע אליה. אני מכיר אותה, היא מאוד נקיה ומסודרת והילדים שלי הם ילדים בריאים ברוך השם. אני מרגיש שהיא צריכה לחתום במוצ”ש שהייתי אצלה.
“היא מעירה להם על כל דבר, ו-80% מהשיח עימם, זה הערות ונקיטת אמצעי זהירות על האגרטל שלא יזוז, על הרעש שהם עושים, ועל העוגה שהתפזרה. אני מרגיש שאני עושה עוול גם לאמא שלי, גם לאשתי, וגם לילדים שלי. איזו סיבה יש לי להיכנס למקום המכאיב הזה?”.
“לעומת זאת”, הוא ממשיך בחיוך, “אצל חמי וחמותי, ואני אומר זאת בכאב גדול, הילדים מתקבלים ממש אחרת מאשר אצל הוריי, הכל שם כל כך מקובל וחופשי, ואני לא מתכוון שיש הפקרות, ממש לא. אלא יש לנו הרגשה שמחכים לנו שנבוא, זו הגשה שגורמת לי להיות דווקא שם”.
עצוב! • • •
אני יודע שהדברים הנ”ל לא נקראים אצל חלק מהקוראים בהסכמה, ויהיו הורים שירגישו רע מהטור הזה עקב הכיבוד הורים הכל כך מתבקש מילדיהם. בקשה אחת יש לי אליכם:
תראו אותי כשליח של אותם זוגות.
הם דיברו על כך, ועדיין מדברים על כך, שיש להם קושי גדול מחוסר ההבנה של ההורים במצב הזה, (מאזורי הנוחות שמוזכרים לעיל) דווקא מכיוון שאינם יכולים לומר את אשר על ליבם מתוך כבוד ואי נעימות.
וכמו שהזכרתי בראשית דבריי: כולנו מבינים שלהגיע להורים זה לא בשביל לקבל, אלא בכדי לתת, אבל יחד עם זאת יהיה חשוב לקחת את הדברים הללו כאפשרות, כבדיקה, ולהתאמץ בכדי להשיג את ילדינו, חתתנו וכלותינו, לפגוש את הנחת הזו קרובה אלינו, לחוות אותה ולחיות אותה.
ולזוגות הצעירים שבנינו: כיבוד הורים זוהי חובה גדולה ופעמים רבות מאתגרת בפרט לאחר הנישואים. למרות ההוראה של התורה “עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד”: (בראשית פרק ב פסוק כד) עדיין חובה עלינו לכבדם מדין הכרת הטוב ולעשות הכל למענם בלי קשר לעניין ההלכתי, בסוף אנחנו מגדלים ילדים, אנו הורים המרגישים בדיוק את הרגעים עם ילדינו, ולבסוף זה חוזר אלינו.
גם להגיד ‘לא’ להורים צריך לדעת איך, ואם מותר לשנות בשביל השלום (יבמות סה, ב) יהיה מותר לשנות גם בשביל כיבוד הורים שהוא גם בכלל השלום. לפעמים המסר נכון וצודק, אבל לא במילה הנכונה, ולא בטון הנכון.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
יהיו רגעים אחרי מותם של ההורים, רגעי חרטה, אולי היינו יכולים להתאמץ עוד קצת, ועל אלו מילים היינו צריכים לוותר גם אם הייתה לנו כוונה טובה וצודקת, אולי לא עשינו מספיק עבורם. זה ירדוף אותנו, ויכה לנו בכנף הנפש.
לא כל הסערות באות לשבש את חייך, יש כאלו שנועדו לנקות לך את הדרך.