האם היציאה לחו”ל בתקופת בין הזמנים לצורך טיול מותרת?
האיסור לצאת לחוץ לארץ
בכמה מסכתות בש”ס מובא (כתובות קי”א. גיטין עו: ועוד) שאסור לצאת מארץ ישראל לחו”ל, וגדולי הדור אלימלך מחלון וכליון נענשו מפני שיצאו לחוץ לארץ.
טעם האיסור פירש רש”י: מפני שמפקיע עצמו מן המצוות. וכך גם נפסק ברמב”ם (הלכות מלכים פרק ה’ הלכה ט’) שיש איסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ. ובפוסקים ציינו שאיסור זה הוא גם כשיוצא על דעת לחזור, וגם כשיוצא לזמן מועט בלבד.
מתי מותר?
אך ישנם כמה וכמה אופני היתר לצאת מהארץ לחו”ל, כמו למשל ללמוד תורה, או ללמדה לאחרים אופנים נוספים הם כדי לישא אשה, להשיא בנו או בתו, להציל מיד גויים, וכל אלה כאמור רק שיוצא לחו”ל על דעת לחזור.
אופנים נוספים שהיציאה בגינם מותרת: לצורך פרנסה או לצורך כיבוד אב ואם, או כדי להתפלל על קברי אבות, או קברים של גדולי ישראל, או לצורך פרנסתו. ובעניין הקברים יש שהתירו אף לכוהנים לצאת. ונחלקו הפוסקים אם מותר לצאת מארץ ישראל לצורך מצוה, והכריעו האחרונים דיש להקל בזה.
יציאה לנפוש בנאות דאצ’ה
מאז ומקדם נהגו גדולי הדורות לשהות בימות הקיץ בעיירות מרפא ועיירות קייט בכדי לאגור כוחות לקראת עבודת הימים הנוראים והשנה החדשה. התופעה הזו גלשה מזה שנים גם לשאר עמך בית ישראל שנוהגים לפקוד אתרי נופש בינלאומיים מי בזוגות ומי במשפחות והדברים מפורסמים כאשר עינינו רואות.
והרי הלכה פסוקה היא בשולח ערוך : (או”ח תקל”א) הבא ממדינת הים בחול המועד אסור לגלח, והוא שלא יצא מארץ ישראל לחוץ לארץ לטייל. והוסיף המשנה ברורה (ס”ק כח) אבל מארץ ישראל לחוץ לארץ אינו מותר לצאת אלא ביצא להרוויח או לראות פני חברו, שהוא חשיב דבר מצווה שמותר לצאת מארץ ישראל מה שאן כן לטייל בעלמא, דבכי האי גונא אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לא התירו לו לגלח.
האם יש לאותם טיילי חו”ל על מי שיסמכו?
דעת האוסרים:
ידוע שהגרש”ז אוירבאך זצ”ל היה אוסר לצאת לחו”ל לנופש, וכתב בספר הליכות שלמה (ח”א פרק כג הערה 11) – והורע בעיניו מאד מה שנפרץ הדבר שנוסעים מא”י לחו”ל שלא לצורך המצוות המבוארות בפוסקים, ואמר שאינו רואה היתר לכך, וכשנתבקש (בשנת תשל”א) לצאת לחו”ל לשמחת בר מצוה של נכדו וכתב שלא ראה היתר מספיק לכך. והוסיף שאף אם ירבה שם בהגדת שיעורי תורה לרבים, ויקיים בזה מצות תלמוד תורה דרבים, עדיין כנגד הריבוי ב”ללמד” יגרום מיעוט ב”ללמוד”.
וביותר החמיר לכוהנים דיש לחוש לדעת הפוסקים (יו”ד ס’ שעב) שאסורים לצאת משום טומאת ארץ העמים.
דעת המקילים:
דעת הגרי”ש אלישיב זצ”ל שמותר לצאת מהארץ לכל צורך גדול, וכגון לצורך חיזוק הבריאות. וכן התיר לנסוע לקברי צדיקים, וכן התיר לרבים השואלים לנסוע לאומן שבמדינת אוקראינה.
אולם מאידך החמירו בזה מאוד חתניו הג”ר חיים קניבסקי זצ”ל, והג”ר יצחק זילברשטיין שליט”א, ולדעתם יש איסור גמור לנסוע לחו”ל לנופש, ומתירים רק כשיש צורך רפואי מובהק, לפי קביעת רופא מומחה בלבד.
לדעת הגר”ש הלוי ואזנר זצ”ל (שבט הלוי חלק ה’ סימן קע”ג) משמע שעיקר האיסור הוא בדיורין בחוץ לארץ ולא ביציאה לזמן. ועדיין יש איסור לצאת שלא לצורך כלל, אבל בצורך כל דהו לא גזרו, ובטיול על פי סברא לא נקרא צורך, ומכל מקום אם הולכים לזמן מועט מאוד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ברוך הוא, יש מקום לצדד להקל, וכמובן צריך להפך הכל לדרך מצוה.
הג”ר אשר ויס שליט”א, ביאר שיציאה לזמן לא נחשב יציאה כלל, כי כל האיסור הוא ביציאה שיש בה דיור ומגורים בארץ העמים, וזה שייך רק ביוצא ללמוד תורה או לישא אשה שזה קביעות בארץ העמים ולכן צריך היתר מיוחד של צורך מצוה, אבל היוצא לטייל יום או יומים אין בו שום איסור. וסמך נפשו על דברי המהרי”ט )קידושין לא( שכתב בפשיטות שלזמן מועט מותר לצאת מן הארץ לחוץ לארץ לכל צורך שהוא.
Post Comment