דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ | על אכילת זיתים ותמרים בתלמוד הבבלי
פרשתנו עוסקת בשח ארץ ישראל שהשתבחה בפירותיה “ארץ זית שמן ודבש’ אך כי שנראה ‘הזית והתמר’ למרות מעלתם וחשיבותם יש לאוכלם במשנה זהירות.
הזית: במסכת הוריות מובא (י”ג ע”ב) – האוכל פרי הזית הוא קשה לשכחה, והרוצה לאכלו מבלי ללקות בשכחה יטבול את הזיתים בשמן זית, כי שמן זית מועיל לזיכרון.
ובמהרש”א שם כתב שזאת הסיבה שהתורה הזכירה ‘זית שמן’ ולא ‘זית’ לבדו, כפי שכתבה ביתר המינים חיטה שעורה גפן וכו’ מכיוון שהרי התורה כאן רוצה לדבר בשבח ארץ ישראל ואם אכן פרי הזית משכח תלמודו היכן כאן שבח הארץ לכן כתבה התורה מיד את השמן שהוא משיב את הזיכרון וזה שבח ארץ ישראל.
דבש זה בריא
והנה במין ‘התמר’ אנו מוצאים במסכת תענית (ט’ ע”ב) שם הגמרא מספרת שעולא איקלע לבבל, וראה שסל מלא בתמרים הנו זול מאד וכל עני יכול לקנות זאת.
תמה עולא ואמר אם פרנסתם של הבבליים כה קלה, הרי שהיו הם צריכים ללמוד ולשקוע בלימוד התורה יותר ממה שהם לומדים כיום. ולזכות שלני שולחנות.
לאחר שאכל מהתמרים חש עולא בבטנו וסבל כל הלילה כי התמרים כחרבות בבטנו, כשנוכח עד כמה יכולים התמרים להזיק שינה דעתו ואמר: מתפלא אני מעתה על חכמי בבל שלומדים כל כך הרבה מאחר ורוב מאכלם הוא מן התמרים ואלו מזיקים לאדם עד שקשה אח”כ ללמוד.
וביאר לפי זה הרב גרשון לפידות זצ”ל (רב שכונת בית ישראל בירושלים ודיין בביה”ד של אגודת ישראל) והנה במסכת יומא נאמר שהדבש מחזיר לאדם את מאור עיניו ויוצא אם כן שפרי התמר בפני עצמו הנו מזיק ואילו הדבש מועיל ולכן התורה מזכירה במין השביעי רק את ‘הדבש’ ולא את התמר.
Post Comment