ה’בית ישראל’ עלה להר הבית? אגדה! לא היה ולא נברא

בתשעה באב האחרון היתה לי סיבה נוספת להתאבל. בכל מקום בו הייתי ושהיתי ניגשו אליי יהודים טובים, יראים ושלמים, ושואלים אותי אם זה נכון ש’הבית ישראל’ עלה להר הבית?!
הזדעזעתי. יהודים שיודעים את חומרת האיסור, האמונים עלי הלכה, כמו נשתבשה דעתם ברגע. לפתע מקבלים לשון הרע, ואפילו הוצאת שם רע, על קדוש ישראל?!
אצל משה רבינו ע”ה, בחיר הנביאים נאמר בעדת קורח כי חשדו בו בגאווה – “ומדוע תתנשאו על קהל ה'” – בדבר הכי רחוק שיכול היה להיות אצל מי שהתורה מעידה עליו “והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה”. להבדיל כמובן, אצל מרן הבית ישראל שהיה ‘פרומער’ נודע בהלכה ובצדקות, חושדים בו בדבר שלא עלתה על דעתו מעולם, ורחוק ממנו ת”ק פרסאות על ת”ק פרסאות.
מרגע שפורסמו הדברים על ידי ישראל שפירא, אמרתי לנפשי כי כל הקורא רואה ויבחין שתלו בו בוקי סריקי ואין מי שיאמין, ולכך לא נחפזתי להשיב. עם כל יום שעובר, ראיתי כי השתיקה היא ההודאה הגדולה ביותר, ואסור לשתוק על כך, ויש למחות כדין וכהלכה.
מדם ליבי הסוער, הבנתי כי הפעם חייבים תגובה, נחרצת ונוקבת, להעמיד דברים על מקומם, ועל דיוקם ההיסטורי. ובאותו מקום בו פורסמה הבדותה יבוא התיקון, להוציא מליבם של יראים ושלמים.
פניתי לשלושה היסטוריונים נודעים, מהיושבים ראשונה במלכות, אנשי ספר רוח ומדע, שנאמנו על רבותינו הקדושים והם העושים במלאכת קדשים, לבירור מקחן של צדיקים, ה”ה, הגה”ח רבי אברהם מרדכי סגל – בעל מחבר הספר המונומנטלי ‘ראש גולת אריאל’ וראש מכון ‘עמודי האור’; הגה”ח רבי ברוך וידיסלבסקי – ראש בית תלמוד להוראה ‘יד רמ”א בקרית גת ובעל מחבר ספרי ‘פאר ישראל’ לתולדותיו של מרן ה’בית ישראל’ ו’לבם של ישראל’ לתולדותיו של מרן ה’לב שמחה’; והגה”ח רבי אברהם מרדכי מרקסון – רב ומו”צ באשדוד ובעל מחבר ספרים רבים, וביניהם ‘שארית נתן’ לגה”ח רבי נתן לוברט זצ”ל.
שלושתם כאחד היו בהלם ובאלם לרגעים אחדים לנוכח הפרסום השקרי והבזוי כלשונם. הרי יותר משקוף להיווכח כי יד זדונית היא שבחשה בפרסום המאמר, ברצותה לקבל לגיטימציה למעשה האומלל בעלייה אל הר ה’ – נגד ונוכח פסקיהם של כל חכמי וגדולי הדורות.
משרטט מידות הבית
קודם אפתח בכמה מילים על אישיותו הנדירה של הגה”ח רבי נתן לוברט זצ”ל שעוד זכיתי להכירו, ובערוב ימיו כשהיה דר בבניין ישיבת שפת אמת, הייתי רואה את מורי ורבי הפני מנחם זי”ע בראשית ימי הנהגתו עולה לבקרו כפעם בפעם. הייתי גם נוכח בהלוויתו שהתקיימה ביום שישי, ערב שבת קודש בראשית, כ”ו תשרי תשנ”ג ליד בית המדרש, ואף רשמתי לעצמי במחברתי את מילותיו הספורות של הפני מנחם בהלוויה: “מען טאהר נישט מספיד זיין, מען קען נישט מספיד זיין, זאל זיין א מליץ יושר” – אסור להספיד (יום שישי לאחר חצות, אד”ג) ואי אפשר להספיד, שיהיה מליץ יושר.
רבי נתן היה גאון נדיר, תלמיד יח”ל שסיים בישיבה בכל שבת את מסכת שבת, וכשראה שחבריו מחקים אותו, הוסיף גם את מסכת עירובין למרוץ. ראשו היה מהיר ובעל תפיסה נדירה. היה יודע לחשב שיעורים ובקי גדול בספרי קבלה וקדמונים. רבותינו הקדושים מגור זי”ע מאוד השתעשעו עמו והיו מריצים לפניו כפעם בפעם שאלות בקבלה. ספרו ‘שארית נתן’ מציג שורה של חידושים גאוניים וקבליים, שחלקם בלתי נתפסים למוח.
תלמידו הקרוב, הג”ר אברהם מרדכי מרקסון, מחזיק בידיו מחברת של השגות והערות שרשם רבי נתן למחבר ספר על מידות הר הבית, ובו העמידו רבי נתן על טעויותיו, בעוד שהוא עצמו מעולם לא ביקר בהר הבית.
וזאת מניין? מספר הרב מרקסון: “סיפר לי רבי נתן כמה וכמה פעמים ואף הבטיחני לקחתני למקום – יש בית ספר מוסלמי בסמוך לשער האריות וחלונותיו פונים לעבר הר הבית, ניתן לראות שם ממש מקרוב את אבן השתיה ועוד. רבי נתן אמר לי כי היה הולך לשם פעמים רבות ורואה מקרוב את ההר מבפנים, וכך במוחו הגאוני ידע לשרטט ולאמוד את מידות הבית ולהעמיד את המחבר הטועה על מקומו. מעולם לא אמר שנכנס להר, ההיפך, הוא סיפר כי הצליח לראות את ההר משם ולהכיר את ההר מקרוב, כמו היה שם”.
הרב אברהם מרדכי סגל לא יכול לשכוח את הימים שלאחר מלחמת ששת הימים: “רבי נתן לוברט היה אז באופוריה. הוא היה נרגש מאוד, אני זוכר אותו מסתובב והולך סביבות הר הבית וסופר אמות ברגליו ובכלי מדידה שהיה עמו. מעולם מעולם לא נכנס רבי נתן להר הבית, הוא רץ ומדד את סביבות ההר בכזו חשק והתלהבות, רבים מבני אותו הדור זכו לראות את זה. הוא לא נכנס להר, ובוודאי שלא לקח אתו חכמי וגדולי ישראל להיכנס אל המקום הנורא והגדול הזה”.
הביקור הראשון: בחג השבועות
בגיליון ‘אוצר הגנוז’ האחרון (מנחם אב תשפ”ד) מובאת עדותו של משב”ק הבית ישראל על הנסיעה הראשונה לכותל המערבי, בתוך שבעת ימי התשלומין שלאחר חג השבועות, כשהצטרפו אליו הגבאים רבי חנינא שיף ז”ל ורבי נחמן אלבוים ז”ל. למותר לציין ששאלתי השבוע את צאצאיהם והכחישו מכול וכול, כביכול נסע קודם ועלה להר הבית.
הרא”מ סגל מספר גופא דעובדא היכי הווי: מיד עם שחרור הכותל וירושלים, פנה הרבצ”ר שלמה גורן לבית ישראל והציע לו לבוא עמו אל הכותל המערבי, שעוד היה בימים אלו גדור ומסוגר כשטח צבאי. קודם הציע לחמיו ‘הרב הנזיר’ שאכן הצטרף אליו בנסיעה אל הכותל, ואחרי כן הציע לבית ישראל שהתנגד ואמר: “איך וועל גייען ווען אלע יודען וועלען גייען”, אני אלך כשכל עם ישראל יילך.
באותם ימים צה”ל שיטח את שכונת המוגרבים והרס את כל הבתים שהסתירו את הכותל. רק בבוקרו של חג השבועות נפתח הכותל לרווחה, והמוני יהודים עשו דרכם אל הכותל, כשהם מהלכים על עפר וכל נעלי ירושלים נצבעו בלבן. הבית ישראל עצמו חיכה עוד שבוע, ורק ביום האחרון של שבעת ימי תשלומין נסע לראשונה אל הכותל.
והמעניין יותר, מעיד הרב סגל: במהלך אותם ימים מאז השחרור בכ”ז באייר ועד לחג השבועות, הספיק הבית ישראל לבקר במערת המכפלה אשר בחברון ובקבר רחל, ששניהם היו מקומות פתוחים ויכלו לבקר בהם ללא אישור וליווי צבאי. “אל הכותל הוא לא הסכים לנסוע עד שיפתחו לכולם, אז להר הבית הוא עלה? מאיזה חלום הוציאו את זה?” שואל הרב סגל.
הג”ר ברוך וידיסלבסקי לא יכול להישאר אדיש: “האיש האחרון שהייתי מקבל עליו כזו אגדה הוא ה’בית ישראל’, קודם כל היה איש הלכה ומדקדק מאוד, איש זהיר ומחשב בכל דבר מה תהיה התוצאה, ואיך זה ייראה אם אין כאן גרם של חילול ה’, והאם זה יביא זלזול כל שהו בהלכה, והאם זה מסתדר לפי כל השיטות? שמעתי מאחיו ה’פני מנחם’ על הביקור שלו בכותל, במערת המכפלה ובקבר רחל, ישבתי עם רבים מאנשי סודו ומקורביו של הרבי, איש לא ידע ולא שמע מהביקור המסתורי בהר עד עצם היום הזה”.
וכמו לא די בכך, פנה הגר”ב ווידיסלבסקי אל מי שהיה אז מאנשי ביתו הנאמנים, הגאון רבי יעקב וויל, ושאלו שוב השבוע לפשר הבדותה שהופצה. הגר”י וויל גם הוא מכחיש נמרצות את העניין: לא היה ולא נברא.
מלבד זאת, מחדד הגר”ב: איסור העלייה להר הבית נודע בשערים שנים רבות קודם, לא היה לזה כל קשר עם ישיבת הערבים במקום. עם כיבוש הר הבית וסילוק הערבים לא נשתנתה ההלכה, אין שום סיבה שהבית ישראל יחרוג מדעת התורה רק כי ההר שוחרר מהערבים.
ובאשר לאי צירוף חתימתו, הדברים נהירים ופשוטים לכל באי הבית: היה בידול ברור וחד בזמנו, שהרבי לא חתם בענייני הלכה ולא היה פוסק כלום בעצמו, אף שהיה לו היתר הוראה. בכל שאלה ופניה היה מפנה לרבנים שבדור, ואף בשבת האחרונה לימי חייו בשאלה הנוגעת לפיקוח נפש, הורה לשלוח למרן הפוסק הגרי”ש אלישיב זצ”ל. הוא לא היה חותם על דבר הקשור להלכה, ויהי מה.
אינטרס של מי
ולסיום: יש לי השערה למי היה אינטרס לעשות זאת, ומטרותיו די שקופות. וחלילה לא באתי במאמרי לנגח את הכותב הנכבד, שיש לו גם מאמרים יפים, אך הפעם, כך נראה, קיבל את גרסת העולים ולא את גרסת היודעים, וחבל.
וכמו לא די בכך, הגרסה מוצגת כ”חשיפה דרמטית שצפה לראשונה בימים האחרונים בקבוצת רשת חרדית ידועה”. נו באמת, הייתי מצפה מכותב וחוקר נכבד שיבדוק קצת יותר, מאשר להסתמך על “מקבץ עדויות של אברכים חרדים שמעידים ממקורות שונים ונפרדים”, וכמו כן לצטט אמרה כלשהיא מהספר ‘שארית נתן’ על הר הבית – עדיין לא מסגיר כלום על הסיפור.
(אגב: יש אפשרות להימנות ב’אוצר החכמה’ בתשלום ולקבל אישור קריאה לכל הספר ‘שארית נתן’ ואז למצוא עוד עשרות ומאות מובאות על ירושלים, הר הבית, ובית המקדש ולצרף אותן כמובאות למאמר כדי להוסיף הילה של ידענות ובקיאות).
יצוין כי לפני שנים ספורות אף פורסם באחד מהעלונים גרסה כי גם מרן הרה”ק מהר”א מבעלזא צידד בעד העולים, ורק שכחו לציין כי מרן זי”ע נסתלק לבית עולמו כעשור לפני שחרור ירושלים, וכדי ביזיון וקצף.
ואנקדוטה לסיום, אותה סיפר רבי שמואל מרדכי מינץ ז”ל מזכ”ל אגודת ישראל ויו”ר קרן השביעית:
כשישבו ‘מועצת גדולי התורה’ על המדוכה, מה יהיה נוסח האזהרה בקשר לעלייה להר הבית, הציעו נוסח ‘איסור חמור’, ‘איסור גמור’ וכדומה, הגיב האדמו”ר ה’אמרי חיים’ זצ”ל ואמר: “ואם יבוא אחד ויתווכח שיש מקום להתיר כניסה לחלק מהר הבית, על פי הלכה, האם אז נסכים עמו?!” לכן הציע לכתוב “אל יהין איש” – מלשון זה משתמע אף שיחשוב מי שהוא שיש היתר – אסרו רבנן ללא נימוק, וקלסיה ה’בית ישראל’ זי”ע לזהירותו ולנוסחתו.