“הר הבית בידינו”, האמנם?! | סקירה היסטורית על המקום שעלול להבעיר את האזור

בתקופה האחרונה, עסקנו רבות כאן ב’כיכר השבת’, בהיבטים ההלכתיים המונעים את העלייה של יהודים להר הבית.
בתמצות, מול רוב גדולי הפוסקים מהדורות הקודמים ואלו החיים איתנו שפסקו בכתב ובעל פה, שאסור לעלות להר הבית בזמן הזה ולו בגלל חשש איסור כרת להיכנס למקום קדוש בטומאה, ניצבים נבחרי ציבור המסתמכים על רבותיהם המתירים להם לבקר במקום הקדוש ביותר ליהודים.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
למען האמת, האיסור ההלכתי הוא רק חלק ממכלול שיקולים מדיניים המפרידים בין מדינת ישראל הריבונית לבין אויביה ושכניה המוסלמים המבקשים לנכס לעצמם את מתחם הר הבית ובתוך זה את השליטה על כל ההתנהלות בשטחו.
לצד היותו של הר הבית, סמל, מגדלור רב עוצמה של ציונות אמיתית יהודית והלכתית בבחינת ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים, ההר עצמו נחשב למקום אליו נשואות עיני כל העמים, ובעיקר אלו המוסלמים.
לגופו של עניין, אי אפשר להתעלם ממעמדו המדיני והפוליטי של ‘הר הבית’ כאבן יסוד בכל מהלך ההיסטוריה של מדינת ישראל מאז הקמתה. דומה כי גם הרחוקים ביותר משמירת תורה ומצוות מכירים בכך שהר הבית הוא אחד האתרים הבודדים עליהם מתבסס רעיון הקמת מדינה יהודית דווקא כאן – בארץ ישראל ולא באוגנדה למשל…
גם מביני ענין המכירים את התהליכים הפוליטיים מקרוב מתקשים לדבר על מדיניות ברורה או היררכיה שלטונית מסודרת בכל הנוגע לפעולות ממשלת ישראל במזרח ירושלים ובמיוחד סביב הר הבית.
בגלל הרגישות הגבוהה בכל רגע נתון וההשפעה המדינית הישירה בנושא, החלטות קריטיות מתקבלות בחשאי, בדרך כלל בתוך משרד ראש הממשלה.
במובנים רבים הפעילות סביב הר הבית דומה למבצעי המוסד או התוכנית הגרעינית – את ההחלטות מקבל ראש הממשלה בסיוע קבוצה מצומצמת של יועצים שומרי סוד במשרדו וקומץ פקידים בגופים הרלוונטיים.
באופן לא מפתיע סוגיית השליטה והעליה להר הבית עלתה שוב, בפעם המי יודע כמה לכותרות בעקבות עלייתו של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר להר בתשעה באב והצהרתו על מדיניות הממשלה באופן עצמאי, דבר שעלול להצית מחאות אלימות בקרב הפלסטינים ברחבי המדינה ולסכן את ביטחונם של חיילים ואזרחים ישראלים, הערכה שהיא כמובן מבוססת על אירועי העבר. נתחיל בכך, שלראש הממשלה בנימין נתניהו עצמו, היסטוריה ממש לא נעימה עם אירועים ביטחוניים בהר הבית.
אירוע פוליטי מכונן הקשור להר הבית התרחש בשלהי כהונתו הראשונה. כאשר לאחר שהורה לפרוץ מעבר במנהרת הכותל אל הרובע המוסלמי בתקופת חג הסוכות בתחילת שנת תשנ”ז, התחוללו פרעות אלימות והפגנות ברחבי יהודה ושומרון, שמוקדן היה בחברון ובירושלים.
ביום הקשה ביותר של המהומות נהרגו 11 חיילים ישראלים ו־69 פלסטינים. במהלך היום הוכרז מצב חירום בשטחים, צה”ל קירב טנקים למרכזי הערים הפלסטיניות והזרים כוחות רבים למוקדי העימות. הקרבות הקשים ביותר נערכו בסביבות כפר דרום, בצומת גוש קטיף, ברמאללה ובשכם, במתחם קבר יוסף.
במהלך הניסיון הישראלי להכניס כוחות תגבור לכוח צה”ל בקבר יוסף שכותר, נהרגו שישה חיילים וקצינים מגדוד חרוב. צה”ל נערך לכבוש את שכם, ולאחר מגעים עם ג’יבריל רג’וב ראש מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, הופסקו המהומות.
הרקע למהומות היה בשל העובדה שעד אותה שנה היו מנהרות הכותל ללא מוצא, וכל המבקרים בהן הגיעו עד נקודה מסוימת, ואז שבו על עקבותיהם.
התנהלות זו יצרה עומס וקשיי תעבורה במעברים הצרים, ובשל כך הוחלט לפתוח פתח יציאה בחלק הצפוני של המנהרות, כדי לאפשר לקהל לזרום החוצה באופן מסודר. עם תחילת החציבה, הודיע הווקף כי לא יאפשר יציאה מהמנהרה אל לב הרובע המוסלמי, כה קרוב להר הבית.
בשל חשש ממהומות, ניאותה ישראל לאשר בדיעבד את הקמתו של מסגד לא חוקי באורוות שלמה שבהר הבית, בתמורה לשקט עם פתיחת מוצא המנהרות.
לסיכום מצער, המהומות גבו חיים של עשרות אנשים משני הצדדים, בהם 17 חיילי צה”ל וקרוב למאה פלסטינים, והביאו לפציעתם של מאות בקרב הפלסטינים.
כתגובה להתנגשות בשטחים הכריזה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל על שביתה כללית ועל קיומן של עצרות ותהלוכות מחאה. בערים נצרת, יפו, לוד ורמלה התפתחו הפרות סדר ובמהלך העימותים בין משטרת ישראל למפגינים הערבים נפצעו עשרות אנשים.
ניתן להעריך כי על רקע האירועים האלו, לראש הממשלה נתניהו יש שימת לב מיוחדת לפרטים על המתרחש בהר הבית והתנהלות זהירה יותר. לאחר שההתפרצות ההיא תרמה רבות לערעור יציבות ממשלתו הראשונה. אירוע מכונן נוסף הנטוע עמוק גם הוא בהר הבית, התרחש בתחילת שנת תשס”א, כאשר בערב ראש השנה של אותה שנה, אף גורם ביטחוני רשמי לא התריע בפני יושב ראש האופוזיציה ויו”ר הליכוד חה”כ אריאל שרון עד כמה נפיץ ומסוכן יהיה לעלות להר הבית.
החלטה שרירותית של רגע שינתה את מהלך ההיסטוריה כאשר שרון עלה יחד עם חברי כנסת נוספים להר הבית. עלייה שלאחריה פרצה האינתיפאדה השנייה.
התקופה הפוליטית באותם ימים הייתה אחרי כישלון מהדהד במשא ומתן המדיני בין ראש הממשלה דאז אהוד ברק מול יו”ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת שנערך בקמפ דייוויד בחסות הנשיא האמריקני ביל קלינטון.
כאמור, בעקבות עליית שרון להר הבית, הרוחות בארץ התלהטו ופרצה האינתיפאדה השנייה שגבתה חיים של הרבה מאוד ישראלים, למעלה מאלף בתקופה של שנתיים. הי”ד.
תחילתה של האינתיפאדה הובלה על ידי ארגון הפת”ח, ובהמשך הצטרפו ארגון הג’יהאד האסלאמי והחמאס שהובילו את הפעילות האלימה. את פעולות הטרור נגד הישראלים ביצעו כלל הארגונים הפלסטינים כאשר החמאס היה הדומיננטי שבהם.
האינתיפאדה השנייה מוטטה כמעט לחלוטין את הסכם אוסלו מ־1993, והסלימה את הסכסוך לרמה שלא נראתה זה עשרות שנים. במהלכה נמנו אלפי קורבנות בשני הצדדים, הן בקרב הלוחמים והן בקרב האזרחים. האינתיפאדה גרמה גם למיתון בישראל, אשר שיאו היה בשנים 2002 ו-2003 ולפגיעה קשה בכלכלה הפלסטינית.
למרבה הצער, למרות שהיו גורמי ביטחון שהתריעו מפני עליה להר הבית באותה עת, המסר לא הגיע אל שולחנו של שרון והוא עצמו כאשר נשאל בראיון האם היה עולה להר הבית אם היה מקבל התראות ממוקדות על התלקחות הגזרה עם הפלסטינים, אמר שהיה דוחה את העלייה.
בסופו של דבר, אריאל שרון כראש ממשלה, שהאינתיפאדה הכבידה על ליבו החליט לעשות לה סוף, והוא יצא למבצע חומת מגן בתקופת פסח תשס”ב בו צה”ל השתלט מחדש על מרכזי הערים הפלסטיניות ומחנות הפליטים ביהודה ושומרון, תוך מעצרם וחיסולם של מאות מחבלים, והחל בפעילות יום-יומית לסיכול הטרור הפלסטיני, בסיוע השב”כ והימ”מ.
הפעילות הביטחונית, בשילוב בניית גדר ההפרדה ומותו של יאסר ערפאת שנתיים וחצי אחר כך הביאו לדעיכת גל הטרור ביהודה ושומרון. אלא שמאז עברו הרבה תלאות על מדינת ישראל. בכל ממשלה שקמה ועם כל שר ביטחון שהתחלף, התחדשה מדיניות מעשית בשטחי איו”ש וגרמה לפעמים לזעזועים וחיכוכים שהשפיעו על המרחב באזור הר הבית.
למעשה, הסטטוס קוו בהר הבית מבוסס על סדרת הבנות והסדרים הנוגעים להר הבית (בערבית: אל-חראם א-שריף, “המתחם הקדוש”) שהתגבשו לאחר מלחמת ששת הימים בין ממשלת ישראל לבין הווקף. אחרי מלחמת ‘ששת הימים’ הוסכם במפורש כי ליהודים יש זכות לעלות להר הבית, אך לא זכות להתפלל בו.
לפני שלוש וחצי שנים, חל שינוי בסטטוס קוו, ומבקרים יהודים החלו לקיים בהר הבית שיעורי תורה ותפילות לא רשמיות, באופן שקט. תפילות ממושכות נערכות בחסות המשטרה ובידיעת הווקף המוסלמי, אך אין לכך ביטוח שהתופעה תמשיך ללא הפרעות בעתיד.
השינויים האלו התחוללו בעיקר בתקופת ממשלת בנט-לפיד, כאשר נעשה ניסיון להקדים תרופה למכה ועל רקע החשש מהסלמה בתקופת הרמדאן, יזמה ישראל מגעים רצופים עם ירדן והפלסטינים, שכללו מפגשים של יאיר לפיד, בני גנץ, ועמר בר לב עם בכירים הנוגעים לשליטה בהר.
מהלך זה התאפשר על רקע שיפור היחסים עם ירדן והרשות הפלסטינית, ושיקף רצון לפעול לפני הסלמה ולא אחריה.
באופן רשמי לירדן יש אמירה מאוד משמעותית ביחס להתנהלות בהר הבית ולכן בכל סוגיה בה יחסי מדינת ישראל עם שכנותיה בהקשר של הר הבית עולה לדיון, שאלת היחסים עם ירדן מאוד רלוונטית.
בתוך כך, במהלך שנות שלטון נתניהו המתח עם ירדן העמיק, הקשר עם הווקף נחלש, וסבבי האלימות הובילו למעורבות אמריקאית במילוי הוואקום.
עם זאת, ראוי לציין בהקשר הזה את מרוקו, שמשמשת כיו”ר ועדת ירושלים בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, ואת סעודיה, שנושאת באחריות למקומות הקדושים לאסלאם במכה ובמדינה. ואם היחסים המדיניים איתן טובים יש לכך משמעות מעשית בשטח. בכל מקרה המתיחות סביב הר הבית היא נפיצה תמיד ורגישה באופן מורכב יותר משאר אזורי הארץ, גם אם באופן בלתי מוסבר, אולי בשל האופי הדתי העמוק של המקום.
די אם נזכיר את משבר הצבת גלאי המתכות שהתרחש בדיוק לפני 7 שנים, כאשר העימותים החלו בפיגוע הירי על הר הבית ביום שישי באמצע חודש תמוז כאשר נרצחו בו שלושה שוטרים ישראלים.
לאחר הפיגוע, באופן תקדימי, המשטרה סגרה את מתחם הר הבית אף למוסלמים (בימי שישי הכניסה ליהודים אסורה ממילא) ומנעה את תפילות יום השישי בו.
יומיים לאחר הפיגוע, המשטרה פתחה את המתחם למתפללים עם הצבת גלאי מתכות בכל כניסותיו. החלטה זו עוררה מחאה בציבור המוסלמי ובתגובה פלסטינים ממזרח ירושלים החלו במהומות אלימוֹת והתפרעויות ופתחו בעימותים נגד כוחות המשטרה. במקביל לעימותים בהר הבית חלה עלייה בפיגועי הטרור בישראל.
אנשי הווקף הודיעו שלא ייכנסו להר הבית כל עוד מוצבים גלאי מתכות בכניסותיו והמופתי של ירושלים, מוחמד אחמד חוסיין, הוציא פתווה האוסרת על מוסלמים להיכנס להר הבית דרך גלאי המתכות המופעלים על ידי שוטרי מג”ב ישראלים. הודעות אלו הובילו למתיחות רבה בין כוחות המשטרה למתפללים המוסלמים והובילו להפרות סדר והתפרעויות רבות.
כאמור, לאורך כל השנים האחרונות גם בחילופי הממשלה, המתיחות סביב הר הבית גבוהה מאוד ובפרט בחודש הרמדאן בו המוסלמים מתפללים יותר במסגדים, נדרשת היערכות מוגברת של כוחות הביטחון
גורמים ביטחוניים מספרים ל’כיכר השבת’ כי בכל הערכת מצב הנוגעת לירושלים, בחגים יהודיים או מוסלמים וכן בזמנים בהם קיימות התרעות לפיגועים, השאלה הראשונה שעולה היא ההתייחסות להר הבית.
על אחת כמה וכמה כאשר אנו נמצאים בימי מלחמה, וההסתה האדירה מצד חמאס ושאר ארגוני הטרור נגד ישראל נמצאת בשיאה – שיש חשיבות כפולה לנקיטת אמצי זהירות לפני כל אמירה והצהרה.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
ולסיכום: השילוב הכמעט קבוע בין חוסר היציבות והמתיחות בגדה ובמזרח ירושלים לחששות ממדיניות קיצונית ומסוכנת של גורמים בממשלה, יוצר מצב נפיץ במיוחד. כל אירוע חריג בהר עלול להיות טריגר להתלקחות. כולנו נקווה שבעזרת השם יבואו עלינו רק ימים טובים. קרדיט: מכון מיתווים, ד”ר ליאור להרס, מאמרו היווה השראה לטור הנ”ל. חלק מהחומר נאסף מויקיפדיה – נחלת הכלל.