חליפה בזהות בדויה | פרדוקס הלכתי מעניין בסוגיית הדף היומי
נתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן
לומדי הדף היומי השבוע עסקו בדין מעניין: אדם שכליו התחלפו עם כליו של חברו. הגמרא קובעת, כי אדם שמסר כלי לאומן כדי לתקנו, ולבסוף שבא לאומן לקחתם נתן לו האומן כלי מסויים באומרו: “הרי לך הכלי שלך.
ברם בעל הכלי מכיר כי כלי זה אינו שלו, ומשוכנע שלבטח החליפו האומן בטעות בכלי של אדם אחר, פוסקת הגמרא: שאין הוא רשאי להשתמש בו, שהרי אינו שלו.
קח ואל תשתמש
כך גם פסק הרמב”ם (הלכות גזלה ואבדה, פרק ו’, הלכה ו’), והוסיף: הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבוא הלה ויחזיר ויטול את שלו”. כלומר: הוא רשאי ליטול את הכלי לביתו, אף שהוא מכיר שאינו שלו, אך הוא אינו רשאי להשתמש בו, ועליו להמתין בסבלנות עד אשר בעליו, שככל הנראה נטל את הכלי שלו, יבוא אליו והם יחליפו את הכלים ביניהם.
ניקוי יבש והלקוח שמתייבש
מקרה הגמרא הוא סיפור שכיח בימנו אנו. ראובן מסר את חליפתו למכבסת ניקוי יבש, אך בבואו ליטלה מן המכבסה הוא נדהם לגלות כי החליפה שנמסרה לידיו על ידי בעל המכבסה אינה שלו. אך למרבה התדמה גם בעל המכבסה וגם בעל החליפה נחושים בדעתם. ראובן היה בטוח שהחליפה אינה שלו, ואילו בעל המכבסה טוען כי חליפה זו נמסרה לו על ידי ראובן לניקוי.
עד מהרה שיחרו הצדדים לפתחו של בית הדין, שהעלה מסקנה מעניינת בהסתמך על דברי סוגייתנו.
לחיות בפרדוקס
כאומר פסיקת הגמרא “שיטול את הכלי לביתו אך לא השתמש בו” לכאורה יש לתמוה מדוע עליו ליטול את הכלי לביתו אם בלאו הכי שאסור לו להשתמש בו? מה מונע ממנו לתבוע את האומן לפצותו בדמים על שאיבד את הכלי שלו ומסרו בטעות לאחר? הרי הוא זה המכיר את כליו יותר מכל אדם אחר בעולם, ויש, איפוא, להאמין לדבריו ולחייב את האומן?
אין זאת, אלא משום שגם במקרה זה תקף הכלל “המוציא מחבירו עליו הראיה”, ועליו להוכיח ברורות כי אכן כלי זה שנמסר לידיו על ידי בעל החנות אינו שלו. כל עוד לא עשה כן, רשאי בעל החנות למסור לידיו את הכלי החלופי ולשלחו מעל פניו. ומכל מקום, אף על פי שנטל את כלי לביתו אין הוא רשאי להשתמש בו, שהרי הוא עצמו יודע כי כלי זה אינו שלו.
Post Comment