על המחלוקת ועל הרדיפה // אורי איזנברג

רקע
על המחלוקת: בשבועות האחרונים אנו עדים להתנגדות עצומה כלפי אדם יחיד בחברה החרדית באופן כמעט חסר תקדים. תלמיד חכם וראש כולל, רב פעלים ועטור-שיבה – סופג התקפה קשה מהשדרה המרכזית בהנהגה הרבנית בסיוע כלי התקשורת של המגזר, לצד אלימות פיזית, פרועה ושיטתית של קיצוני הפלג.
מדוע דרכו של הרב דוד לייבל מעוררת התנגדות עזה כל כך?
בכדי להבין את ההתנגדות צריך לחזור לתפיסות יסוד שמשוקעות בחינוך החרדי, הכוונה ליסוד הקיצוני שבחינוך החרדי. הביטוי המפורסם ביותר לכך הוא אגרת של החזון איש (ח״ג ס״א) המציגה תפיסה חינוכית הדוגלת בקיצוניות. בקשת השלמות היא דרישה לטוטאליות בלימוד התורה ובדקדוק ההלכה, ומשכך, כל נסיון למזג בין שאיפה לחיי תורה ומצוות לבין חינוך לערכים ולימודים נוספים הוא פסול. לדברי החזו״א, החינוך לבינוניות הוא ״הזיוף שיש באמצעיות”. החזו״א הכיר במציאות בה בפועל ישנם בינוניים רבים אך המודל החינוכי לא מכוון אליהם. החזו״א מוסיף שעבור הנוער יש לחנך באופן שלילי מובהק כנגד אנשים המייצגים את הגישה הבינונית: “חובת חינוכנו הוא לקיצוניות. הזיון (חיסון) של החינוך הוא לטעת בוז וגיעול נפש להמתעוללים (מבקרים בזלזול) בקיצונות”.
מכתבם החריף של רבי דב לנדו ורבי משה הלל הירש שפורסם שבוע שעבר יונק מאגרת החזו״א הנ״ל: “והגדיל לפתוח מוסדות לבני הישיבות אשר בשם ישיבה יכונה והוא זיוף גמור”. למרות שהאגרת נכתבה לפני כ90 שנה כאשר עולם התורה בארץ היה מעט מזעיר, הרי שגישתו החינוכית הקיצונית (כלשונו) של החזו״א הצליחה לבנות את חברת הלומדים – תלמידי החכמים של בני ברק אשר אין להם בעולמם אלא ד׳ אמות של הלכה, כפשוטו.
מהו הקושי של יישום גישה זו בדורינו?
גישה זו נותנת משקל נמוך לכך שישנם רבים בציבור החרדי אשר הקיצוניות איננה מנת חלקם באורחות חייהם, בשאיפותיהם ובדעותיהם. גישה זו לא מתחשבת בכך וסבורה כי יש לחנך את הציבור כולו לחיי תורה בלבד (כדברי רבי נהוראי: ״איני מלמד בני אלא תורה״) על אף שרבים בסופו של דבר אינם מתאימים לכך. ואכן, מערכת החינוך הליטאית-ישראלית מכוונת לדרישה רוחנית מקסימלית באופן חסר פשרות ומחנכת את הרבים באופן המתאים במובהק ליחידים. הקושי השני, הוא הקניית נטיה לזלזול, כשיטה חינוכית, באישים ובדעות אחרות גם כאשר הם ראויים וטובים.
האם יש גישות נוספות מזו של החזון איש?
גישת החזו״א איננה היחידה בין גדולי ישראל. גדולי פולין ואשכנז מזה מאות שנים, מנהיגי ישיבות המוסר הליטאיות והנהוג בתפוצות ישראל בעבר ובימינו, דגלו בחינוך תורני מתון ומגוון יותר אשר רואה בעיקר הציבור את אלו הנוטלים חלק בעולם המעשה (כדברי אביי ״הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם״, וראה בית הלוי פר’ יתרו עה”פ “ושמרתם את בריתי”) כאשר ישנם יחידים אשר בוחרים להקדיש את חייהם לתלמוד תורה בלבד. אכן הרמב”ם המפורסם בסוף הלכות שמיטה ויובל מתאר את אלו שנשאם ליבם והבינם מדעם – היחידים הבוחרים בחיי רוח מרצון ומהכרה, ולא מתוך נורמה חברתית והעדר אלטרנטיבה.
הרב מנחם מנדל שפרן כתב לאחרונה כי אלו דברים פשוטים מקדמת דנא. ובאמת, לא צריך ליסוע לחו״ל בכדי לראות אנשים המשלבים תורה ודרך ארץ – מספיק לבקר ברמת בית שמש ולראות מציאות חרדית אלטרנטיבית לתפארת. יתירה מכך, הרחבת המושגים של בקשת שלמות רוחנית לחיי המעשה מרחיבה ומרוממת את הדבקות בתורה ומצוות מעבר לגבולות בית המדרש.
נחזור לזמננו, מה מידת ההתאמה בין גישת ה’קיצוניות’ של החזון איש לזמננו?
עם הגידול והגיוון העצום בציבור – הן בשל ריבוי הדעות והסגנונות, והן בשל האתגרים הכלכליים, הן בשל החשיפה הגוברת של הציבור החרדי לעולם הרחב (הקוראים טור זה באתר אינטרנט חרדי – אתם חיים בהוויה שונה מאוד מאברך בכולל פונוביז’) – הועמק הניתוק בין האידאל התורני הטהור של בני ברק של מעלה לבין המציאות ברחוב החרדי פנימה. גם המצדדים בגישה חינוכית-טהורה, נתקלים תדיר בדרישה להתאים ולהגמיש את אידאל החינוך הליטאי-ישראלי לקהלים השונים. המחירים שהזכרנו של שיטת החינוך הקיצונית – ההתעלמות והניכור מאחוזים רבים של החברה, ופיתוח נטייה של זלזול בדרכים אחרות גם כשיש בהם אמת, יושר וטוב – הופכים משנה לשנה למחירים כבדים מדי.
מיהו הרב לייבל ומדוע מתנגדים לדרכו?
הרב דוד לייבל הוא תלמיד חכם וראש כולל אשר הקדיש את חייו ללמוד וללמד. מתוך הכרות קרובה עם אברכים בכוללים בראשותו הגיע למסקנה לפני למעלה מעשור, שעבור רבים מהם יש להקים מסגרות מתאימות לאברכים בכדי שיוכלו לשלב חיי תורה עם פרנסה. גם בזמנו, הדבר גרם להתנגדות ולהפגנות, אך ברבות השנים התברר כי הרב לייבל צדק. בשיחה עימי, אחד מגדולי ראשי הישיבות (האוחז כשיטת בריסק ומתנגד לרב) הופתע בשמחה לגלות שאברך יקר השקוע בעולמה של תורה ומשתתף בחבורה שלו מתפרנס בהייטק לאחר שסיים ללמוד במסגרת כזו.
בזכות מפעליו, הוקמו מאות בתים של תורה המתפרנסים בכבוד – כאשר גם אלו הדוגלים בגישת החזו״א (ואפילו בשיטת הפלג הירושלמי) מפנים ופונים בעצמם אל מסגרות שהקים. באוזני שמעתי מאחד מגדולי הדור (המתנגד חריפות לרב לייבל), כי עד הקמת המפעל הנ״ל לא היה פתרון טוב לבני תורה המעוניינים להתפרנס תוך שמירה על רמתם התורנית, וכעת יש.
בנוסף, הרב לייבל הבחין שישנו ציבור ענק של בעלי-בתים חרדים מבתים ליטאים שיורד רוחנית לאור העדר זיקה בין הגישה החינוכית הציבורית השלטת לבין אורחות חייו. הוא הקים את ארגון אחוות תורה ובעמל רב רומם רוחנית אלפי משפחות של חרדים העמלים לפרנסתם. ארגון זה הביא לעליית המודעות לקביעת עיתים לתורה ולשימור הצורה הרוחנית בקרב עשרות אלפי משפחות חרדים עובדים ובעקבותיו קמו ארגונים נוספים, איש על מחנהו ואיש על דגלו.
בקשר לגיוס לצה״ל, לאור חלקו הגדל של הציבור החרדית באוכלוסיה, הצורך להסדר למעמד בני הישיבות והמצב הבטחוני הקשה, אנו ניצבים על פרשת דרכים. יש מגדולי ישראל שמובילים את המערכה בעניין מתוך תפיסה של התנגדות מוחלטת לכל מתווה גיוס ואילו ישנם מגדולי ישראל המבינים כי יהיה שילוב הדרגתי וחלקי של חרדים במערכת הבטחון כאשר ההיקף והצורה עוד לא ידועים. הרב דוד לייבל הוא (כיום) היחיד שמוכן לדון לעומקה של סוגיה על מנת לבדוק מה, האם והיאך בני תורה יכולים להצטרף באופן ראוי ושמור למערכת הבטחון.
אפשר להבין את החשש הגדול של המתנגדים לכל מתווה גיוס חרדים לאור נסיון העבר עם גיוס חרדים לצה”ל. בנוסף, החשש הוא מערעור עולם התורה כאשר עוד דרכים יוצבו הםני צעירים חרדים. אבל מאידך קשה להפריז בחשש ההפוך, מי שלא יבנה תשתית רוחנית לחרדים בצבא, מסכן את הרבים שכן יתגייסו בשנים הבאות בירידה רוחנית. שח לי אחד מגדולי בעלי הצדקה בדורינו כי יש לו חרטה על תמיכתו במלגות לחרדים באקדמיה. אז הורו מי שהורו מגדולי הדור להקפיד לא לבסס מערכת תורנית לסטודנטים חרדים על מנת לא לתת לגיטמציה ציבורית לאקדמיה. התוצאה הייתה כואבת מאוד כאשר רבים ירדו מהדרך לדאבון לב. במילים אחרות: הקיצוניות היא זו שהביאה לאסון רוחני.
עד כאן על מחלוקת שהיא לשם שמיים – סופה להתקיים. המחלוקת מחדדת את נקודות האמת והשקר של החולקים ולעיתים גם המתנגדים התקיפים של היום הם התומכים השקטים של מחר, ולהפך.
הכותב משמש כיו”ר אברטק קודקוד