שודא דדייני | רגע האמת בו הדיין צריך להוכיח שיש לו אינטואיציה

שודא דדייני | רגע האמת בו הדיין צריך להוכיח שיש לו אינטואיציה

לומדי הדף היומי עסקו בשבוע זה באחת הסוגיות המרתקות בדיני ממונות, הכרעת הדיין בממון שמוטל בספק. ניקח דוגמא: שני אנשים באים לפני בית הדין וכל אחד אוחז בידו שטר אמיתי וזהה לזה של חברו בו החותם העניק לו במתנה את שדהו.
זהו רגע ההכרעה של “שודא דדינא” אין לנו דרך לברר למי באמת רצה בעל השדה לתת את המתנה, וכאן בית הדין פונה להכריע בעניין כפי הבנתו. כמו לשער מי יותר מקורב אל נותן השטר או לחלץ מבעד לשורות את כוונתו האמיתית של החותם וכן על זה הדרך.
סעדיה, גאון.
דוגמא למקרה שודא דדינא מקובל לספר את המעשה שבא לפני רבי סעדיה גאון.
יהודי עשיר אחד היה גר בבבל נודד מארץ לארץ סוגר עסקאות מהכא להתם ועושה חיל בעמלו. ויהי היום בצומת דרכים אותו עשיר חש שלא בטוב ופרחה נשמתו בטרם עת. אך בעודו מחרחר וגוסס הספיק לכתוב שטר צוואה עליו כתב כך: “כל נכסי למשרתי הנאמן, אלא אם בני יתבע ירושה, יינתן לבן כמה שירצה המשרת”. חתם את שמו ויצאה נשמתו.
המשרת אחז את השטר בידיים רוטטות, ובדמיונו הפליג אל מחזות העושר שנפלו לפתע בחלקו.
הבן המסכן הממום מפטירת אביו העשיר מצא עצמו בבית הדין מול המשרת שנופף לעברו בשטר הירושה. הבן טען אבי אהבני אהבת נפש וכוונתו בשטר הייתה לתת לי את הירושה רק כתב בנוסח כזה בטעות. לעומתו המשרת אמר: הרי זה מה שנכתב במפורש ואני זה שמחליט כמה לתת לך מהירושה.
רבי סעדיה גאון נטל את השטר והעמיק בו ממושכות. ואז פנה למשרת ואמר: כמה תרצה לתת לבן מן הירושה? לעצמי אני אקח את כל הירושה ולבן אני נוהג בעין יפה ומעניק לו סכום של אלף זהובים.
יפה מאוד, חתם רבי סעדיה גאון. עכשיו ייקח המשרת אלף זהובים וייתר הירושה יקבל הבן. למול בעלי הדין פעורי הפה רבי סעדיה גאון מיהר להבהיר את פסקו – הרי כך נאמר מפורש בצוואה:
יינתן לבן כמה שירצה המשרת – את אותו סכום בו חושק המשרת לעצמו יתנו לבן.