הכל דיבורים: היכל התהילה של נבחרי הציבור – מ”אמן המילים” ועד “הנאום של המדינה”

הנאומים תופסים מקום של כבוד והשפעה רבה בסדר היום החברתי והציבורי של כל עם וכל ארגון אנושי. בהרבה מקומות בעולם מזמינים אנשים ודוברים לשאת דברים בפני הציבור “בשביל הספורט”.
גם תחרות ה’דיבייט’ המבוססת על מתחרים המתווכחים, מתפלמסים וטוענים אחד מול השני – צוברת פופולריות גבוהה.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
אך בכל רחבי תבל, הבמה שבה הדיבור שולט על שאר התחומים נמצאת בבתי הנבחרים, בקונגרסים ובאולמות הצירים והדיפלומטיים.
רוב בתי הנבחרים בעולם המנהלים את ענייני המדינה מכונים גם פרלמנט. למעשה, מקור המילה פרלמנט הוא מהשפה הצרפתית – פַּארְלֶה, כלומר “לדבר”.
ברוב המקרים, בית הפרלמנט הוא מוסד פוליטי המורכב מנציגיהם של אזרחי המדינה, ומשמש כרשות המחוקקת במדינות שהן דמוקרטיות ייצוגיות, ואלו שנבחרו למוסד הפוליטי הזה בעצם מדברים רוב הזמן, אחד נגד או עם השני.
כמעט בכל תחום, מי שמשקיע באומנות הדיבור בפני אנשים אחרים רואה עליה בהצלחה האישית שלו.
אך אין ספק שהכוח המניע את הגלגל הפוליטי והחברתי הוא הדיבור. ברוב מוחלט של המקרים, מי ששכנע את עמיתו לפעול או להצביע בדרך מסוימת הוא המנצח. “המגרש הפוליטי הוא מערכה רב זירתית”, אומר ל’כיכר השבת’ חבר כנסת פעיל ונמרץ במיוחד המרבה לדבר מעל דוכן הנואמים במליאה.
“בכל הזדמנות, התפקיד של חבר הכנסת הוא להסביר את העמדה שלו ולגרום גם למי ששומע אותו לאמץ את אותה גישה או לפחות להכיל אותה”, הוא מחדד. גם תהליך החקיקה שלשמו מגיעים נבחרי ציבור אל הכנסת, מתנהל על בסיס דיבורים, הסברה ושכנוע.
אחד הכלים העומדים לרשותו של הפוליטיקאי, המתחיל או הוותיק, היא האפשרות לנאום על נושאים שעל סדר היום או בנושא הקרוב לליבו – מעל הדוכן במליאת הכנסת.
קשת הנאומים היא רחבה וארוכה, החל מדברי הסבר להצעת חוק, ויכוח ופולמוס בוועדות הכנסת השונות, ועד נאומים רשמיים בטקסים מיוחדים או בהצהרות מיוחדות בתקופת משבר.
מבין הפוליטיקאים הבולטים והמדינאים הבכירים שהנהיגו או ייצגו את ישראל, ניתן למנות את הנשיא לשעבר חיים הרצוג, שלשונו היתה מושחזת, ויכולת ההסברה שלו לרעיון מדיני או לאומי היתה משובחת מאוד.
שר החוץ לשעבר אבא אבן, שפעילותו הקריטית והחשובה התבטאה בתקופת מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, כיהן בעברו גם כשגריר ישראל באו”ם ושגריר ישראל בארה”ב בו זמנית והיה נחשב אמן המילים ואולי המסבירן הגדול ביותר שקם לישראל מאז קום המדינה – כאשר מעל הכל בלטה שליטתו המצוינת במיוחד בשפה האנגלית והוא הצליח בכל הזדמנות לתאר את העמדה המדינית של ישראל באופן משכנע.
גם ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, שהיה נחשב לנואם כיכרות מעולה, כמו גנרל בשדה הקרב הוא השתמש בכושרו הרטורי גם לשכנע מצד אחד וגם להניע את המאזינים לפעולה מהצד השני.
היו עוד חברי כנסת בעלי כושר נאום מיוחד, חבר הכנסת הדתי, זרח ורהפטיג, החתום גם על מגילת העצמאות, היה ידוע בשנינותו וביכולתו לרתק את השומעים לנאומיו. מעת לעת הוא היה פותח את דבריו במשפט: “לפני שאתחיל לדבר אני רוצה לומר כמה דברים…”, וכך מול חיוכם של המאזינים הוא היה ממשיך בשטף את המסרים שרצה להביע.
בין הנאומים לאורך ההיסטוריה הפוליטית החרדית ניתן למנות את חה”כ אברהם רביץ, מייסד דגל התורה, או חברי הכנסת שלמה לורנץ ומנחם פרוש מאגודת ישראל. גם עמיתיהם מתנועת ש”ס, ניסים זאב והרב שלמה בניזרי התבלטו יותר מאחרים בכישרונם לנאום. כיום, ותיק חברי הכנסת משה גפני נחשב לנואם מוכשר שמצליח לרתק ולעורר עניין רב בדבריו.
עם זאת, במהלך השנים, היו חברי כנסת שנונים ומושחזים שהצליפו במילותיהם בציבור החרדי. הבולט שבהם היה יו”ר מרצ ושר החינוך לשעבר יוסי שריד, כושרו הרטורי ויכולתו לרתק את השומעים היו לשם דבר בכנסת ומחוצה לה. אפשר לכתוב רבות על השיטות השונות – כיצד להפוך את הנאום למוצלח, איך להרכיב תוכן מעניין, מתי להגביה את הקול ומתי לשתוק כדי להרשים את השומעים, כיצד לרתק את הקהל ואיך לשכנע או לגרום לתשואות ומחיאות כפיים, אך כעת נתמקד בסוגי הנאומים.
המומחים מחלקים את הנואמים לשני סוגים מרכזיים, הסוג האחד הוא “נואמי מוטיבציה” והשני הוא “נואמי שכנוע”.
רוב הפוליטיקאים שייכים לסוג נואמי השכנוע, בחלק הזה הם בעיקר מתכתשים אחד מול השני.
רבים מנבחרי הציבור משתמשים בלשונם המצליפה לעקוץ או להקניט את היריב מבלי לצקת תוכן של ממש לדבריהם.
נואמי מוטיבציה בעיקר מאפיינים ‘מנהיגים בשדה הקרב’, כמו אלו שנמצאים במערכת בחירות וצריכים להניע את הפעילים לעבוד ולהמשיך את הקמפיין.
הנאום המוכר ביותר של מנהיג ישראלי, הוכתר כ’נאום של המדינה’, בסקר שנערך בין קהל מגוון, היה ‘נאום הצ’חצ’חים’ שהיה לפני 43 שנים, אותו נשא מנחם בגין בעקבות אמירה של איש הטלוויזיה דאז דודו טופז בגנותם של מצביעי הליכוד. הנאום הזה הוכר כסוחף במיוחד והניע אנשים רבים לצאת ולהצביע למפלגת הליכוד.
בשונה מאשר נאומים מדיניים על הכרה בשתי מדינות בשטח ארץ ישראל , נאומו של בגין אז השפיע על הבחירות ודיבר על קיטוב חברתי. זה לא נאום שמישהו יכול לחזור עליו, והוא אכן משתייך לנאומי מוטיבציה.
מי שנחשב היום לנואם מדיני דגול במיוחד הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, אך אנשי המקצוע מחדדים שלמרות הכישרון הרב ביכולתו של נתניהו ליצור אהדה למילים שנאמרות, זה עדיין לא חזות הכל. הניסיונות שלו להיות גם נואם מוצלח בתחום המוטיבציה כשלו, וקשה להתעלם מן הפערים בין הנאומים המלוטשים מלאי הסיסמאות לבין חוסר האמון הכללי שיש בארץ להרבה מהדברים שראש הממשלה אומר.
מומחים לתקשורת מסבירים כי נואם טוב ונבון שרוצה לייצר סחף, להניע לפעולה, ולהוביל מהלכים ציבוריים חייב לקבל אמון מהציבור ולהיתפס לא רק כשחקן מוכשר על במה אלא בעיקר במי שמאמין ביכולתו לעשות את המעשה הנכון ללא היסוס ומשדר זאת לציבור בנאומיו.
פרשנים פוליטיים מנסחים כי למצער, חולשתו של נתניהו היא בכך שבגלל הכושר הרטורי המיוחד ויכולת העמידה המלוטשת שלו, הוא נתפס לפעמים כשחקן יותר מאשר מישהו העומד בכנות מאחורי דבריו.
בחלק הזה, מנהיג הליכוד מנחם בגין הצליח במיוחד ומלבד השימוש הנבון במילים הוא נתפס כאדם אמין ושידר דאגה אמיתית לחלשים אותם הוא ביקש לייצג.
בהקשר הזה, גם ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, נחשב לנואם מוצלח, ולמרות שלא היה הדור פנים או מרשים, היה בו להט פנימי ויכולת לשדר אמינות יותר מחבריו ובזכות זה השפיע רבות על התהליכים אותם הצליח להוביל. כוח הדיבור והנאום מוזכר אף הוא בתורה ובדברי חז”ל, שהרי משה רבינו עליו השלום היה כבד פה וכבד לשון ולצורך כך הקב”ה הורה לו לפעול תמיד בענייני ציבור יחד עם אהרון אחיו שדבריו היו מקובלים והיה לו מן הסתם כושר רטורי מעולה יותר למנהיגות.
אך היו גם מנהיגים רוחניים עוצמתיים וכריזמטיים שסחפו באופן טבעי את השומעים בלי שהם יאמצו לעצמם שיטות ואימונים.
מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל, היה בעל כישרון טבעי לרתק אליו את השומעים. באמצעות סיפורים מתובלים, חוש הומור, שנינות, צניעות עצמית וידע רחב מאוד באגדות חז”ל הוא הצליח למצוא מסילות לליבם של אלפים ורבבות.
בנוסף, מי שהיה ידוע בכושרו הרטורי המיוחד ויכולת ההגדרה הברורה והמעניינת שלו הוא הרבי מחב”ד האחרון, רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ”ל, ששיחותיו המרתקות הפכו לשם דבר בעולם היהודי.
עם זאת, אחד הנאומים אותם רגילים אנשי תקשורת רבים לציין כמי שהשפיע רבות על יחסי דת ומדינה בארץ וחידד את התפיסה הפוליטית החרדית, היה ‘נאום השפנים’ של המנהיג החרדי ליטאי הבלתי נשכח מרן הגראמ”מ שך זצ”ל, אותו הוא נשא בכנס פוליטי של תנועת דגל התורה.
בנאום זה, הלהט הפנימי והאמונה בצדקת הדרך ניצחו את דלות השפה העברית שלא הייתה שגורה בפי הרב כראוי, ולמרות ההתרגשות הגדולה והערבוב עם שפת היידיש – המסר חלחל ופרץ גבולות מעבר לזמן והמקום.
רבנים דגולים נוספים החיים איתנו היום, נחשבים נואמים כריזמטיים ומשפיעים במיוחד, ביניהם ניתן להזכיר את הגאון רבי ראובן אלבז, הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן, הרב ישראל מאיר לאו ועוד. לסיכום, התכונות שהזכרנו, כמו האמינות האישית, השנינות ויכולת ההסברה עם היעילות בשימוש במילים הן אלה שמובילות ברוב מוחלט של המקרים את הציבור להקשיב גם לדמויות שאינן נבחרות בהכרח על ידי בחירות אלא בגלל מעמדם הציבורי המכובד, ביניהם רבנים, ראשי ישיבה ודמויות רוחניות המשתמשים פעמים רבות בטכניקות דיבור מהעולם הכללי כדי להביע מסרים תורניים.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
שנזכה להשתמש בכוח הדיבור לדברים טובים לשמוע ולהשמיע רק בשורות טובות.