נער השוליים חושף: “ברחתי לארה”ב בשביל לא להתגייס ואני אפילו עושה מזה כסף”

“בישראל הכל עובד עקום” אמר לי יעקב, “אני צריך להתנצל שאני לא בישיבה, שאני לא בצבא, שאני עובד. גם אין ממש אופציה לעשות כסף. כל דבר מחפשים אותך, לוקחים לך. אתה יודע כמה עולה רכב? דלק? איך אומרים על אמריקה – זו ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות”.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
וזה עבד לך? שאלתי את הבחור, אתה מוצא כסף על הרצפה?
“אני עושה כסף, לא הרבה אבל מקווה לעשות איזו מכה. אני ישראלי אז זה בעיה לעבוד מסודר. בעזרת השם אקבל גרין קארד והדברים יסתדרו”. במחיר של דירה בארץ – אפשר לקנות בית ענק בלייקווד; אז למה לגור בישראל? | הפרק הראשוןזה רק נראה חלום: הצצה נדירה לחיי היום-יום האמיתיים של החרדים בארצות-הברית | הפרק השני ומה עם צבא? לא מפריע לך שבחורים בגילך מתים במלחמה על הבית ואתה ככה מנסה לעשות כסף?
“שאלה הזיה, אני כאן בגלל שלא רצו שאני יתקלקל וילך לצבא. יש לי אח גדול שהלך לצבא והוא באמת ירד מהדרך”.
לא הבנתי למה זו שאלה הזיה. ולגבי אחיך, הצבא קלקל אותו?
“הזיה, כי אוכלים את הראש עם הדיבור על הצבא. מה זה קשור אלי? תאמין לי לא רוצים אותי בצבא. ואח שלי זה סיפור ארוך. בוא, הוא לא הלך לצבא בגלל שהוא הצטיין בישיבה. היה בעייתי והוא החליט להתגייס בעצמו. אבל בפועל בצבא הוא עזב לגמרי את הדת. אותי שלחו לאמריקה בשביל שאני לא יתקלקל. אבל בכנות – ולא ספציפית, כאן בלייקווד אני בסוף שבוע עולה להרים (הרי הקצקלס), עוזר שם לאיזה משפחה ויש לנו מועדון של כל מיני חברה. בוא נגיד שלא יושבים ולומדים חברותות. אני אישית גם כבר לא מניח תפילין כל יום. אז מי שחושב שהוא יבוא לאמריקה בשביל להינצל מגזירת הגיוס ושלא להתקלקל – הוא מטומטם”. את יעקב וחברו, שניהם בחורים ישראלים, פגשתי ליד אחד ממרכזי הקניות העירוניים בלייקווד. הם ישבו ליד חנות בה הם עבדו בתור שליחים. שמעתי אותם מדברים עברית וניגשתי לשאול אותם. הם כמו מאות בחורים ישראלים הלומדים בארה”ב ונמצאים בימים אלו בספק גדול לקראת הבאות בנוגע לשאלת הגיוס.
הם ביקשו שלא אפרסם את שמם ותמונתם ולא היכן הם עובדים. “עזוב אותך, יעשו לנו בעיות, גם צה”ל וגם המשפחה שלנו, אין עניין לצער אותם”.
ומה אתה חושב? שאלתי את הבחור השני.
“וואללה, אני לא חושב, באמת אין לי דעה. אמא שלי ישראלית, אני נולדתי בארצות הברית, אבל חלק גדול מהילדות שלי הייתה בארץ. בבית שלי אנחנו מדברים הרבה עברית. בחלום שלי כן הייתי רוצה להתגייס לצבא בארץ, אבל זה מסובך. בתחילת המלחמה חשבתי על זה אבל עכשיו זה קצת בעיה. אני כן לומד כאן בישיבה חצי יום. אישית אני די בטוח שאתקלקל בצבא”.
“תראה”, הפתיע יעקב בתובנה, “אמרתי לך מקודם שזו שאלה הזיה, התכוונתי להגיד שוואלה כל אחד יענה לך ויגיד לך מה שמתאים לו. כל אחד צועק ועושה בלגן על דברים שהוא מרוויח מזה. גם אני כישראלי תחמן קצת עושה על זה סיבוב, בפסח הכשרתי כמה בתים לעשירים כאן וסיפרתי להם קישקושים שבאתי לאמריקה בשביל שלא יגייסו אותי לצבא והם מתים על זה, פינקו אותי בטיפים ואחד נתן לי את הרכב לכמה ימים, אפילו אחד כתב על זה בעלון שיש לו. הזיה שברחתי לכאן בשביל לא להתגייס ואני עוד עושה מזה כסף.
“הם כאן בפלונטר רציני. מצד אחד הם משוגעים על הצבא, הרבה כאן ציונים ומאוד אוהבים את ישראל, מצד שני עושה להם טוב כל העניין הזה של גזירת הגיוס. אוהבים לדבר על הרדיפות וזה, אולי כי זה נותן להם איזו הצדקה למה הם לא חלק בעסק הזה”. בפועל, גם אני הרווחתי מכך כמה דולרים. ערב אחד נכנסתי עם אישתי לחנות פיצה. המוכר, יהודי מזוקן ניגש אלי בחיוך: “אני רואה שאתה לובש חולצה מארץ ישראל, אז אני רוצה לתת לך משהו כדי שתביא לחיילים שם”, אמר ונתן לי 100 דולר. “גם על האוכל, תשלם בפעם אחרת”. כמה שסירבתי הוא לא הסכים לקבל כסף.
על מה ולמה? תהיתי.
“אני רוצה להיות שותף במה שאתם עוברים, תן לי להרגיש שעשיתי משהו”.
שוחחתי אתו באריכות. מתברר שאומנם לחיילים בארץ הוא שלח 100 דולר, אבל גם לכל שוטר או כבאי שנכנס לחנות שלו, הוא נותן 10% הנחה. “אלו אנשים שעובדים למען הציבור ומגיע להם הכרת הטוב”, הסביר.
תגיד, שאלתי אותו. למה אני רואה הרבה עסקים או בתים שיש להם דגלים של ארצות הברית, בדרך כלל אלו מקומות של גויים. למה היהודים לא תולים דגל ארה”ב? יש עכשיו גם חג עצמאות האמריקאי זה נראה שאתם לא שותפים לחגיגה…
“שאלה טובה”, הוא ענה. “אין לי הסבר כי אנחנו בעיקרון פטריוטים. אוהבים ומעריכים את אמריקה ואת חופש הדת. אומנם לפעמים הפרוגרסיביות גורמת לאנשים לאבד את זה אבל אנחנו מתפללים לשלומה של מלכות כי זו מלכות של חסד. מלכות שלנו.
“אולי ההסבר שיש כביכול דת של אמריקאיות, האמריקאיות זה הערכים והמסורת שלנו ואילו אני כיהודי זו לא הדת שלי. יש סיסמת בחירות ‘אמריקה לפני הכל’ ואני כיהודי עם ערכים, עם תורה, יש הקדוש ברוך הוא לפני הכל, תורה לפני הכל”. הגיע היום ובו נקבע לנו התור לסדר את האזרחות של בני הקטן, זו הייתה הסיבה העיקרית לטיסתי לארה”ב. ממשלת ארצות הברית עוזרת למי שעובד ולא מרוויח מספיק במס הכנסה שלילי עם תשלום נוסף על כל ילד, ולמרות שבמקרים רבים צריך לטוס לשם בשביל לקבל את האזרחות, זה עדיין כלכלי וישראלים רבים נוסעים.
אנקדוטה מצחיקה הייתה לנו רגע לפני שעלינו למטוס. משפחה חרדית ברוכת ילדים מחכה אתנו ברמפה של העלייה למטוס, רגע לפני שנכנסנו שאל אותנו האבא, שנראה כאברך צדיק: “תגידו, המטוס הזה מגיע לארצות הברית, נכון?”.
הסברתי לו שאין סיכוי שהוא יעבור את כל הביקורות ושיתנו להם לעלות בטעות. “איך אתם תסתדרו בארה”ב?”, שאלתי אותו כשראיתי שהוא לא דובר מילה אנגלית. “יש לכם משפחה? מכרים?”.
“לא דואגים, השם יעזור”, השיב. “אשתי מבינה קצת ובע”ה נסתדר”.
הסתפקתי איך באמת הם יסתדרו. תכלס, הסתדרו. פגשתי אותם שוב בשדה התעופה בארה”ב. מרוב שהם לא הצליחו לתקשר, שדה התעופה הצמיד להם דייל שלקח אותם ממקום למקום. כך שבעוד אנחנו שברנו את הראש לחפש איך מגיעים להשכרת הרכב (רכבת פנימית בתוך השדה) הם נלקחו ישירות לשם ע”י הדייל. סייעתא דשמיא.
אנקדוטה משעשעת נוספת שאירעה לי בטיסה, הייתה עם אישה מלאת טרוניות שמהרגע הראשון על המטוס, לא הפסיקה להתלונן ולקטר. היתה קבוצת בנות חרדיות שביקשו ממנה להחליף מקום בשביל שיוכלו לשבת יחד, היא התעקשה שהיא לא רוצה למרות שלא הייתה סיבה וזה היה באותו מיקום רק ספסל קדימה. אח”כ התלוננה על האוכל הצמחוני, על האור, על החושך, על האנשים שעוברים, על התינוק שלי שבכה. בשלב מסויים הדיילים פשוט התעלמו. אבל כשאדם פתח את התא העליון ו-3 תיקים נפלו היישר על ראשה, הם הגיעו לעזור לה ואני לא יכולתי להפסיק לצחוק מכך שהיא כל כך חיפשה על מה להתלונן אז הקב”ה דאג לה. בדרך חזור מקבלת האזרחות עברנו סמוך למנהטן כך שהחלטנו להיכנס לביקור לכמה שעות. להיכנס ברכב לא ממש בא בחשבון, העלויות של המעבר על הגשרים – יקרות ובנוסף למצוקת החניה בעיר, אם נצליח למצוא נאלץ לשלם בין 50 ל-100 דולר לשעה(!) כך שנסענו לסטן איילנד דרך Belt Parkway כביש הענק המקיף את ברוקלין. הכבישים שם מטורפים, יש כאלו עם 6 נתיבים לכל צד. כמו כן עלינו מעל גשר עצום מרהיב Verrazano Bridge אשר מכיל 2 קומות. החננו את הרכב בסטנד איילנד ומשם לקחנו את הפריי (מעבורת) המגיעה לאי.
הנסיעה במעבורת הענקית היא ללא תשלום. כל חצי שעה יוצאת ספינה שמכילה מאות נוסעים אשר רואים את המראות האייקונים שמסמלים את ניו יורק, גורדי השחקים וכמובן פסל החירות.
עוד בתחנת ההמתנה למעבורת ראיתי כמה דגלי פלסטין אשר מודבקים בכל מיני פינות עם הכיתוב ‘לשחרר את פלסטין’ וזה קצת הזיה לראות את המדבקות האלו עם הרקע של פסל החירות.
בגדול, למרות שמדובר בלא יותר מגוש ברזל ירוק גדול בצורה של דמות רומאית עם כתר, הפסל חשוב כל כך עד שנחשב לסמל לאומי וארגון אונסק”ו אף הכריז על הפסל כאתר מורשת עולמית. הוא מסמל את החירות ובשיחה שהייתה לי עם שוטר שהיה מוצב על המעבורת הוא הסביר לי כי זה מסמל את הזכות לחירות ואושר לכל אחד והוא היה המגדלור שבא להגיד לכל המהגרים שהגיעו לארצות הברית שכאן הם יוכלו לחיות איך שבא להם.
אבל ארצות הברית גם קצת סובלת מהחירות הזו, אם כל אחד לוקח את הליברליות למה שבא לו, זה מתכון לצרות? שאלתי אותו.
“כמה שאתה צודק”, הוא ענה. “במיוחד בשנים האחרונות יש לנו בעיה רצינית במשטרה. אף אחד לא רוצה להיות שוטר. אין כבר יותר מידי תנאי קבלה, כי אנשים מרשים לעצמם בשם השוויון והחירות להזיק והם מאבדים את ההגיון הבסיסי”.
כמו ההפגנות בעד חמאס?
“אני לא יכול להתייחס להפגנה כזו או אחרת. גם לא לדבר על קמפוסים”, אמר וחייך בקריצה, “אבל אנשים לא יודעים מהחיים שלהם, מפגינים על שוויון ותוקפים שוטרים. מה, לשוטרים לא מגיע לחיות? ומה עם זה שמפגינים בעד מדינות שהורגות את האזרחים שלהם? תעזוב, זה לא נורמלי, יש לנו הרבה אנשים חולים”.
בהחלט, יש באמריקה הרבה מאוד אנשים חולים. גם מגפות פיזיות כמו השמנה, סכרת והתמכרויות לסמים והומלסים שהרחובות מלאים מהם וגם מלא מחלות מנטליות בהם חלק מגיעים בשל הפרוגרסיביות והקידמה הזו. הקשר יהודי שלא הרבה יודעים על הפסל טמון דווקא בבסיס שלו עליו כתוב השיר שכתבה המשוררת היהודייה אמה לזרוס, שעבדה עם מהגרים יהודים שהגיעו מרוסיה והביעה את התפילה שלהם בחירות: “הב לי את בניך היגעים, העניים, ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין, את פליטת חופייך האומללה, שלח אותם אלי, חסרי הבית וסחופי הסער, את לפידי אשא לצד שער הזהב.” נו נו. אף פעם לא ממש התחברתי לשירה.
הגענו למנהטן. רכבת תחתית, 2 תחנות עד לטיים סקוור. רחוב הומה אדם. ועל הבניינים מסכי פרסום ענקיים. מחזה מדהים לראות את כמות האנשים ההולכים ממקום למקום, לרגע אתה מרגיש עוד אחד בתוך אלפים האצים רצים לכל כיוון. כל אחד שונה ומוזר ממשנהו. הרחוב כמו מדרחוב ארוך מלא הופעות ואמני רחוב ואנשים בדמות בובות שמבקשים להצטלם אתך ודורשים ממך כסף. אבוי לך אם תסרב.
ציירי רחוב מציירים, אמן הספריי מציין יצירות מרהיבות בדקה, הופעות אקרובטיקה וקוסמים, כולם מנסים למכור את מרכולתם ולאסוף את הכסף מהרצפה, רק שבכל רגע אדם אחר דוחף לך פלייר על מקום נוסף שאליו אתה חייב ללכת: “סיור מיוחד באוטובוס תיירים”, “שייט אל הלא נודע”, “הופעת קומדיה מטורפת”, “הצגה עם מליון שחקנים”. אני חשבתי שהגעתי למרכז אבל כנראה שהמרדף אחרי האושר לא נגמר אף פעם. אחרי הביקור שמנו פעמינו חזרה לקחת את הרכב. בעודנו הולכים לכיוון הרכב שמענו רעש עצום של המון אנשים, חשבנו שמדובר בהפגנה או איזה משחק כדורסל, אך כשעברנו ליד האצטדיון ראינו מבחוץ הקרנה של מסכי ענק שהציגו את המתרחש. לא האמנתי למראה עיני, אצטדיון מלא באלפי אנשים עמדו וצפו בקרבות האבקות.
אך מה שהיה מפתיע, עצוב ומצחיק גם יחד, שלא היו אלו אנשים בגודל רגיל, היו אלו גמדים. אנשים בגובה עד מטר וחצי עמדו והרביצו אחד לשני לקול תשואות הקהל ועידוד המנחה שבפאתוס רב תיאר כיצד הם מרביצים אחד לשני.
האמת, שהמעט שראיתי, זה אפילו לא היה קרב אמיתי אלה סוג של הצגה, שעשוע להמונים. אני מצד אחד צחקתי מעצם הרעיון, מצד שני התחלחלתי מהתחתית הזו, כיצד באמריקה הגדולה יושבים אלפי אנשים ונהנים לצחוק על חשבונם של אנשים לא סטנדרטים. ככה זה באמריקה. ככה זה הליברליות, דגלי פלסטין ומחאות נגד ישראל ובעד החמאס ופירוק כל ערכי המשפחה, מצד שני זלזול וצחוק מאנשים לא סטנדרטים. אני עזבתי את ארה”ב עם הרגשה חמוצה. אי אפשר להתעלם מהגודל והעוצמה, אבל המון ריקבון וטינופת. לא הייתי רוצה לגור שם ולא הייתי רוצה לגדל את הילדים שלי שם. הכל גדול ומרשים אך חסר טעם. וכן, גם החרדים שגרים שם אומרים שוב ושוב שהלוואי והיו יכולים לבוא לארץ.
אך למרות כל החולי והקושי, יש כאלו שכן בחרו לעזוב. המספרים שמפרסמים הגופים הרשמיים מדברים על קפיצה של עשרות אחוזים בהגירה מהארץ. אחד מהם הוא אדם שאני מכיר, חרדי קלאסי מבית שמש, שהוא במקרה גם קרוב המשפחה שלי… לזכותו יאמר שחלק מהמשפחה שלו שם ובכל אופן כמי שגדל וחי כאן.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
בפרק הבא: מה גרם לו לעשות את הצעד? האם הוא נהנה או מתחרט ולמה דווקא לייקווד?