התיקון שתיקן פנחס את סבו אהרן הכהן / עמירן דביר

התיקון שתיקן פנחס את סבו אהרן הכהן / עמירן דביר

1:
השבוע, בט״ו תמוז, חל יום פטירתו של ה״אור החיים״ הקדוש, רבי חיים בן עטר זכר צדיק לברכה זכותו תגן עלינו.

ה״אור החיים״ הקדוש, נולד בשנת תנ״ו במרוקו.
נפטר בשנת תק״ג, בהיותו בן 47.

בשנותיו האחרונות זכה לגור בארץ ישראל.
אביו היה רבי משה, סביו היה רבי חיים הזקן.

מקורות משפחתו מספרד, משם גורשו בתקופת ״גירוש ספרד״.
משם עברו להתיישב במרוקו.

ה״אור החיים״ הקדוש לא זכה לילדים.

ה״אור החיים״ הקדוש היה מוהל, רבים ביקשו ממנו שימול את בנם.

הצדיק היה דורש בכל יום שתי דרשות לקהילה, ערב ובוקר.

כשהיו ימים ארוכים של קיץ היה מוסיף גם דרשה שלישית, דרשה זאת היתה לנשים בלבד ועסקה בהלכות שנוגעות להן.

לפי המסורת, את הדרשה הזו מסר הצדיק כשגופו ופניו מכוסים בטלית כדי שלא יהיה קשר עין עם הנשים.
הן היו מוסרות לבעליהן את הנאמר בשיעור.

הוא זכה להחזיר בתשובה יהודים רבים מהעולם.

הגאון הגדול רבי שלמה חסן כותב בהקדמת ספרו ״קדשי דוד״, שה״אור החיים״ הקדוש השיב רבים מעוון.
בדרשותיו היו דברי מוסר שהיו מעוררים רבים לזנוח את עוונותיהם ולחזור בתשובה שלמה.

נאמר בפרשת ״ויקרא״: ״אדם כי יקריב מכם קורבן לה׳״.
על פסוק זה הסביר ה״אור החיים״ הקדוש, – דבר זה נאמר במי שמשתדל לקרב לבבות לעבודת ה׳ ומי שעושה כן הרי הוא כמקריב קורבן לקב״ה, אחד כזה תהיה לו סייעתא דשמיא שלא יבוא לידי חטא.

גיסו של ה״בעל שם טוב״ השתתף באחד משיעוריו של ה״אור החיים״ וראה בין התלמידים, תלמיד שאינו הגון.
לשאלתו, מדוע הוא מרשה לאותו אחד להשתתף בשיעוריו, ענה לו ה״אור החיים״: ״כך דרכנו לקרב את הרחוקים״.

מסופר על ה״בעל שם טוב״ שבאחת השבתות כשניגש ליטול את ידיו לפני הסעודה, פנה לסובבים אותו ואמר בעצב: ״כבה נר מערבי״.
כששאלו הנוכחים את ה״בעל שם טוב״ לפשר דבריו, ענה, תדעו ש״האור החיים״ הקדוש נפטר היום בארץ ישראל.
לתמיהת הסובבים, מהיכן הוא יודע, ענה להם ה״בעל שם טוב״ שיש סוד חשוב על סיבת מצוות ״נטילת ידיים״.
סוד זה מתגלה בכל דור ודור רק ליחיד סגולה.

כשנטל ה״בעל שם טוב״ את ידיו באותה שבת, הבין לפתע את הסוד הנעלם של מצוות ״נטילת ידיים״.
מזה גם הבין, שהאחד שאחז בסוד לפניו, הרי הוא ה״אור החיים״ הקדוש, הלך לעולמו.
במותו עבר אותו סוד ל״בעל שם טוב״.

2:
״פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי״.

שואל ה״אור החיים״ הקדוש, מדוע מייחסת כאן התורה את פנחס לאהרון הכהן?

מסביר האור החיים שמעשהו של פנחס בא לתקן את מה שגרם אהרון במעשה העגל, כמו שנאמר: ״ויגוף ה׳ את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרון״.

הגיע פנחס, בן בנו של אהרון, פדה את נפשות ישראל על ידי קנאותו, שנאמר: ״ולא כיליתי את בני ישראל״.
לכן ייחסה התורה את פנחס לסבו אהרון.

לראיה, מביא ה״אור החיים״ הקדוש את דברי ה״מדרש״ שאומר שאהרון היה עומד ומלמד את כל ישראל תורה ומעשים טובים, כדי לכפר על אותם אלו שמתו במגפה, בגלל חלקו במעשה העגל.

כאן מרמז הקב״ה שבזכות קנאותו, על ידי שהציל את עם ישראל מכליון, תיקן פנחס את שותפותו של סבו, אהרון, במעשה העגל.

3:
״ושם איש ישראל המכה אשר הכה את המדיינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני״.

שואל ה״אור החיים״ הקדוש, מדוע בסוף פרשה שעברה, במקום בו מסופר המעשה עצמו, לא מוזכרים שמותם?
שם כתוב ״והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית..״.
״איש ישראל״ – ולא מוזכר מי הוא.
״המדינית״ – ולא מוזכר מי היא.

ממה נפשך, אם ראוי להזכיר את שמם, היה ראוי להזכירם בסוף פרשה קודמת בשעת המעשה עצמו, ואם לא ראוי להזכיר את שמם, מדוע בפרשתנו מוזכרים הם?

מסביר ה״אור החיים״ הקדוש, אמנם אין הקב״ה חפץ לזלזל אפילו ברשעים, ולפרסם מי הוא בעל הדברים המתועבים, כמו במעשה ״מקושש העצים״ שלא חפץ הקב״ה להזכירו בשמו, גם בפסוקים של סוף פרשת ״בלק״, בהם נכתב כיצד הרג פנחס את איש ישראל והמדיינית בסוף פרשה קודמת, לא חפץ הקב״ה לגלות את שמם של עושי רשעה.

מה שאין כן בתחילת פרשתנו, בפסוקים שנכתב בהם על השכר העצום שמובטח לפנחס עבור קנאתו, רוצה הקב״ה להזכיר את שמם של בעלי המעשה, כדי להגדיל ולהעצים את מתן שכרו של פנחס שהרג את הנשיא החשוב של שבט שמעון והסתכן בכך בחייו, כגודל הסיכון, גודל השכר.

כגודל חשיבותו של הנהרג, כך גודלה של קורת הרוח שגרם פנחס על ידי קנאותו לקב״ה.

בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי