האברך החסידי מירר לאשתו את החיים ואז נחשף מה קרה בילדותו במקווה

היה זה לפני כשנתיים, קיבלתי טלפון מאישה בוכייה וכך סיפרה: “יש לי בעל טוב. מפנק, דואג, אבל… עד שזה מגיע להתקפות הזעם שלו.
הוא נפגע מילולית ולפעמים גם משטויות הוא מתרגז בצורה חריגה.
כאשר הוא נפגע – הוא מתנתק ולא מדבר, או שהוא מגיב בזעם רב.
באותם רגעים שהוא כועס וזועם זה לא האדם שאני מכירה.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
נכון שיש לא מעט דברים שאני צריכה תיקון ושיפור בזוגיות, ובאופן מיידי, אבל משהו אחד אין לי… אין לי התקפות זעם, ואני לא נפגעת מכל מילה שאומרים לי.
הוא יכול לעשות סיפור מכל דבר. ממשפט אחד קטן הוא יכול להיפגע עד עמקי נשמתו.
יש עוד משהו שקשה לי לראות אצלו, העובדה שהוא לא מאמין לאף אדם בעולם. בעיניו כולם שקרנים, אנוכיים, אינטרסנטים ומה לא. ואפילו לי נראה לפעמים שהוא לא מאמין.
הוא אדם טוב אבל הוא חייב ללכת לטיפול, קשה לי לחיות כך. אנחנו נשואים שבע שנים אבל זה הגיע למצב שאמרתי לו שאני לא יכולה יותר ושהוא צריך ללכת לטיפול. היה לו מאוד קשה לקבל את זה, ‘ומה עם החלק שלך בבעיות הזוגיות, את גם תלכי לטיפול?’ הוא שאל, הבטחתי לו שכן. והנה אני מתקשרת אליך כי בעלי לא מאמין למטפלים, אז הוא השאיר את המלאכה לי”.
קבענו פגישה והוא הגיע. הוא היה נראה צעיר יחסית לגילו, היה לו מרץ ואנרגיה אבל גם הרבה כאב עמוק בעיניים.
התחלנו לדבר, הוא סיפר על עברו. הוא היה נראה בטוח בעצמו ואמר לי: ”כן, היו דברים מאוד לא נעימים בילדות ובבחרות שלי. סבלתי מהוריי, הם היו אנשים קשים, פגיעות וצעקות היו מנת חלקי במשך שנים רבות. בנוסף לכך אחותי הגדולה הייתה מאוד קשה, היא הייתה מרביצה לי בחוזקה כאשר הייתי מתנהג באופן שהיא החליטה שזה מפריע לה.
“בחיידר ובישיבה הסתדרתי די טוב. אבל, תשמע מרדכי, השם עזר לי, הצלחתי לצאת מהכול הקמתי משפחה, ילדים, תורה ועבודה. רק קצת בעיות עם האישה, מה לעשות! כל אחד והבעיות שלו…”.
“פעם הלכת לטיפול?” שאלתי בשקט. “לא”, הוא ענה, “לא הלכתי, כי ברוך השם הצלחתי לשרוד יפה מאוד. אני פה אצלך לא בגלל שאני מאמין בטיפול, או במטפלים, או באנשים בכלל, אני פה רק בגלל אשתי שהיא רוצה שאני אלך אז אני פה אצלך. אבל אחרת לא הייתי הולך בחיים לטיפול, אני לא מאמין לאף אחד בעולם”.
המשכנו בשיחה ואז תוך כדי שיחה אני שואל בעדינות האם בתור ילד או נער הוא נפגע מאנשים חולים שפוגעים בילדים ובבחורים והורסים לילדים ולבחורים את החיים, פשוטו כמשמעו.
הוא מייד ענה: “כן!” זה קרה כשהייתי ילד ואף בחור, ממספר אנשים בחסידות בה אני נמצא. אבל זה כבר היסטוריה, זה חלף עבר ואני לא מרגיש שזה באמת פגע בי, אז באותה תקופה זה הפריע אבל הצלחתי לצאת מזה חזק ומחוזק.
“אין משהו שזה מפריע לך בו גם כיום?”, שאלתי שוב בעדינות.
“אולי אני ממעט ללכת למקווה”, הוא ענה, “כי מקווה עושה לי עצבים. כאשר אני טובל בבור המקווה ואדם אחר נמצא לידי זה יוצר אצלי חרדה ואני צועק: ‘נו, תזוז מפה’. אני גם נזכר שכאשר אני רואה ברחוב משהו לא צנוע מייד עולה בי זעם, כעס וחרדה. אבל שוב, אני לא מרגיש שהדברים שעברתי כשהייתי ילד השפיעו עליי על ההווה בצורה שפוגעת בי, אולי רק קצת קושי וזהו”. ואז הבנתי, האדם כל כך בהדחקה שהוא לא מודע שיש לו הפרעה מסוימת. דעתי הייתה שיש לו פוסט טראומה. שלחתי אותו לפסיכיאטר שאני שולח אליו והוא אכן אבחן שיש לו הפרעת פוסט טראומה.
כן, מה שהוא חשב שקרה בתור ילד שלא פגע בו, אבל תכל’ס זה כן פגע בו. החרדות במקווה, כל מראה שרק מזכיר משהו לא צנוע ישר עולה בו זעם וכעס וחרדה, חוסר האמון באנשים ובעולם, התקפי הזעם שעולים בבת אחת כאשר רק נוגעים באיזו דרך ישירה או עקיפה שמזכירים את הפגיעה מהעבר.
אני אגיד לכם בצער גדול מאוד, שאני פוגש אנשים מבוגרים שסובלים שנים מכל מיני בעיות והם בכלל לא מודעים שזה קשור לפגיעות האומללות שהם חוו בילדותם או בבחרותם.
לראות אדם בגיל שלושים וארבע שכבר סובל שנים ארוכות ביחסים הקרובים עם אשתו והוא לא חושב שזה בכלל קשור איכשהו לעבר של פגיעות שחווה בבחרותו, זה דבר עצוב מאוד. כל כך הרבה סבל של שנים היה נמנע אם דברים היו מטופלים.
קשה לי לתאר במילים מהי ההרגשה האיומה לנפגעי תקיפה מינית: האשמה, הבושה, המצפון, חוסר האמון וכמובן הזיכרונות, הפלשבקים, הדברים שמעוררים ומזכירים לנו את המקרה.
זה פשוט לקחת ילד או בחור ולרצוח לו את הנפש והנשמה, אין לי מילה אחרת לתאר זאת.
כדאי תמיד להזכיר: תזכרו לדבר עם הילדים שלכם. להסביר להם ממי להיזהר, להסביר להם בצורה מבוקרת ומסודרת על ההתפתחות שקורה איתם.
אין מה לעשות אי אפשר להתחמק מזה. גם החפץ חיים שוחח עם בנו. וכך כתב בנו ב”דוגמא מדרכי אבי זצ”ל” (אות ע”ז): “בזכרוני, כשהייתי עלם כבן שש עשרה שנה, קראני פעם ביחידות והעירני בזה הלשון: ‘הלא אתה הולך ומתגדל. וכבר הגעת לפרק שצריך אנוכי להזהירך, להתרחק מן הרהורים ומן כל דבר המביא לזה. כי מביא לידי מכשולים רבים’, והזכיר לי מאמר חכמינו (ע”ז כ:) על “ונשמרת מכל דבר רע” – שלא יהרהר ביום, שלא יבוא וכו’ ועוד דברים. וסיים: ‘אמנם, איני חפץ להאריך בזה, כי ריבוי דברים בזה גם כן מזיק’ .והוסיף במתק לקחו ואמר: והכלל כמו שכתב הרמב”ם: “כי אין הרהור מצוי אלא בלב פנוי מהתורה וצריך להשיא דעתו לתורה שהיא אילת אהבים”, וכו’.
והכי חשוב שהילדים שלנו ידעו שתמיד בכל מצב אנחנו פה בשבילם, תמיד תבואו לספר אם משהו קרה ואנחנו נהיה איתכם ורק איתכם.
לדעתי ללכת למקווה כמו שהיום הולכים זה יוצר בעיות קשות שאני לא יכול לפרט כאן על כך. אבל תזכרו, קדושה וטהרה זה דבר חשוב השאלה מה קורה בדרך ולצערנו יש נפגעים בדרך. וכאלו נפגעים הכאב שלהם נשאר לנצח. אי אפשר פשוט לסלוח לכזה דבר, להרוס נפש ונשמה של ילד זה חורבן לשנים ארוכות.
אותו יהודי שהגיע אליי לקח לו זמן להבין ולעכל מה שיש לו ועובר עליו. זה כאב גדול לגלות ולהבין שאדם סובל מפוסט טראומה, להבין שהוא נפגע מינית. אבל כן, יש גם תקווה ואור גם במקרים קשים כאלו. אין ייאוש בעולם כלל.
פגשתי מקרים לא מעטים של אנשים שסובלים מפוסט טראומה מורכבת (בספרי “עשר דקות לפני שהולכים לרופא” כתבתי מה ההבדל בין “פוסט טראומה” ל”פוסט טראומה מורכבת”. פוסט טראומה הוא מצב שבו אדם נחשף לאירוע טראומתי אחד חד פעמי. פוסט טראומה מורכבת הוא מצב שבו אדם חי במציאות חיים שבה הוא עובר טראומות שוב ושוב, וחווה אירועים שבהם הוא מרגיש שחייו הפיזיים והנפשיים בסכנה. פוסט טראומה מורכבת – מסובכת יותר מפוסט טראומה. במקרה של טראומה יחידה, לאדם יש זמן לשקם את עצמו, אולם במורכבת הוא חווה טראומות כל הזמן לאורך שנים, והיכולת להשתקם קשה יותר).
>> למגזין המלא – לחצו כאן
הסבל והכאב הוא עצום, אבל תאמינו – גם אם הכול נראה חשוך וחסר תקווה, גם אם נראה שאין כבר מוצא לבעיות והקשיים שלכם, תדעו שיש הרבה אנשים שעברו לא מעט דברים ואפילו דברים קשים לא פחות ממכם והם הצליחו לצאת מזה. אני מאמין שהשם יתברך יכול לעשות הכול.
שבת שלום לכל העולם מלאה אהבה, אמונה, שמחה ורק טוב.
לתגובות: [email protected]Read More