“להכיל, להכיל, להכיל, כמה אפשר?” | על ‘אהבה’, ‘הכלה’ ומה שזה באמת…

אחת המילים הכי שחוקות בהקשר של נוער בסיכון היא: “הכלה”, “צריך פשוט להכיל אותם”. בואו נדבר על זה רגע. הורים למתבגרים? בואו להמיר חרדה במנהיגותדור הבינה המלאכותית והמנה החמה | איך אפשר לעזור לנוער שלנו? קודם כל, מה זה אומר בכלל להכיל? ושנית, מה קורה עם גבולות, מה? רק הכלה??? הבשורה המרעישה היא, שישנם לא מעט הורים שניסו את המכון הסודי הזה שעובר מיד ליד ודיווחו שלא רק שזה לא עובד, אלא שהם יצאו מרוטים, סחוטים וכעוסים.
“לא רק שהכלנו, לא רק ששתקנו, זה גם לא עבד לנו, הפכנו עוד יותר לסמרטוטים!”, מספרים הורים שכבר ניסו את הנוסחה בלי ממש להבין מה היא כוללת בתוכה.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
הגדילה מישהי לומר לי בטלפון, שהיא הבינה שאנחנו מלמדים בהדרכות הורים שלנו בקורסים של אהבת עולם איך להכיל. “מה כבר יש ללמוד בלהכיל, להכיל, להכיל???”, היא שאלה אותי. ולי רק נשאר להסביר לה, עד כמה ההגדרה וההבנה האמיתית של “מה זה להכיל?” ומה אנשים עשו ממנה – רחוקים כרחוק מזרח ממערב.
בואו נתחיל ממה שרוב האנשים מבינים וחושבים בנוגע למילה “הכלה”.
הטעות הרווחת היא, שהנוסחה להצלת המצב הינה שהמתמודדים יעשו מה שהם רואים לנכון ואנחנו פשוט נבלע את זה כדי שזה “יעבור להם”. “פשוט תכילו אותם”. ניסיתם את זה פעם? לבלוע צפרדע, ועוד אחת, ועוד להקה שלימה? לא לוקח יותר מידי זמן עד שנחנקים ועולה תחושת קבס. יש גבול כמה אפשר “להכיל” צפרדעים במקרה הטוב, ודברים יותר גרועים, שנוגדים כל הגיון, במקרה הגרוע.
אז מה זו הכלה? ומתי נכון להשתמש בה, ובכלל, למה כולם אומרים שצריך להכיל?
בואו נתחיל מההתחלה, מעצם הגדרת הדברים על דיוקם:
המשמעות של המילה “הכלה” היא להכיל כמו מיכל. דמיינו בלנדר: כוס הבלנדר מכילה תותים, בננות, חלב, תפוח. מה שתכניסו לתוך הכוס, זה מה שהיא תכיל.
אחר כך, היא תערבל את הכל, ויהיה לכם שייק טעים.
האם הכוס הזדהתה עם הפירות? לא. היא פשוט החזיקה אותם. האם היא התערבבה איתם? לא, היא עזרה להם להתערבב. היא נשארה שלימה.
כך גם עם גיל ההתבגרות ועם יחסי אנוש באופן כללי.
להכיל את האחר, אומר לשמוע את מה שהוא מרגיש, לתת לו מקום, בלי להתערבב איתו. בלי להתמזג איתו. בלי לאבד את האישיות שלי או הגבולות הפנימיים שלי – פשוט להיות מסוגלים להחזיק את זה. בלי להתערבב. כמה שזה נשמע פשוט, זו אומנות גדולה.
רובינו מתערבבים, מערבבים פנימה את החוויה האישית שלנו, נפגעים, מרצים או כועסים. רוב בני האדם לא נולדים עם יכולת הכלה, זוהי תכונה שדורשת עבודה ותרגול על מנת לפתח אותה כראוי והיא דורשת יכולת הפרדה, ולכן, ההנחיה “תכילו אותם”, מאד כוללנית ולא מדויקת וזאת משום שרוב אלו שיגידו לכם אותה יתכוונו
ל”קבלו אותם איך שהם בלי להעיר שום דבר, תבלעו, תשתקו, תמחקו, ותתפללו שזה יעבור להם מהר”, מצטערת, לא לזה הכוונה. זה כן מייצר הורים מתוסכלים, סחוטים וכועסים.
אז במקום להשתמש בסיסמאות לא מדויקות, בואו ננסה לייצר יותר בהירות והבנה.
הכלה, זוהי תכונה מאד חשובה להורים ששואפים לגדל מתבגרים בריאים בנפשם.
כל מתבגר (רגיל!) זקוק למבוגר אחראי שמסוגל להקשיב לכל הבלבולים שלו, בלי להתערבב איתו ולעזור לו מניסיונו כמבוגר, או פשוט לשתוק ולאפשר למתבגר
לסדר את המחשבות שלו בעצמו. כשאנו מתערבבים איתם עם החוויה או החרדה שלנו, הם מרגישים שאנחנו לא מסוגלים להכיל אותם ואז הם ננעלים. הם יחפשו מישהו אחר שיכיל אותם או שהם ינעלו את הקונפליקטים והקשיים שלהם בכספת
ויחכו עד שהם ימצאו את הדרך להתמודד איתם, או שלא…
יכולת הכלה והפרדה, מאפשרים למתבגרים שלנו מרחב בטוח להתבטא, ללבן, לדבר, להעלות נושאים שדורשים בירור וצמיחה. זה מעולה. היינו שמחים שזה יקרה איתנו, ההורים, ועל מנת שזה יקרה, עלינו לפתח את היכולות האלו.
הכלה, איננה מילה נרדפת להסכמה.
היא איננה מילה נרדפת למחיקה או ריצוי.
היא פשוט מיכל. שמחזיק בלי להתערבב.
כשזה מגיע למתמודדים, ההכלה הינה קריטית, והיא עולה לא כיתה אחת, כי אם קופצת שתיים ביחד. עלינו להכיל מורכבות הרבה יותר גדולה, להחזיק כלים שבורים בתוכינו בלי להיפצע או להישבר בעצמנו, זו רמת קושי הרבה יותר גבוהה ונדרשת כאן מיומנות גדולה יותר.
להכיל מתמודדים לא אומר להסכים או לרצות, זה כן אומר להבין את המקום שלהם, לקבל הנחיה מתי נכון להגיב (ואיך) ומתי (על פי רוב) נכון לשתוק ובעיקר, לעזור להם “להחזיק את המורכבות בלי לשבור את הכלי”. זו הכלה. זו גדולה.
האם זו מילת הקסם היחידה שעוזרת לטפל בהתמודדות?
היא חשובה עד מאד, אבל חסרות עוד 2 צלעות למשולש והן כבוד ואהבה (בלשונו של הרב גרשון אדלשטיין זצ”ל “כבוד וידידות”). המושגים האלו עובדים עם כל המתבגרים כולם וזאת כדי לייצר חוסן ומניעה וכמובן שאלו כלים שעובדים נהדר גם עם המתמודדים שלנו.
נתחיל מאהבה, ובמאמר הבא נרחיב אודות המושג כבוד.
אהבה – רובינו בטוחים שאנחנו יודעים מהי אהבה. אם תשימו לב, רובינו אוהבים כפי שהיינו רוצים שיאהבו אותנו. אנחנו אוהבים הפתעות? אז אנחנו אוהבים להפתיע אחרים. אנחנו אוהבים אוכל מבושל? אז נדאג לסירים מלאים וטריים. אוהבים בגדים ממותגים? נלביש כך גם את הילדים.
אבל רגע. מי אמר שזה מה שעובד בשבילם??
לאחרונה שיתף אותי בחור ישיבה, שאמא שלו שולחת לו כל חודש תבניות של עוגות ועוגיות תוצרת בית. היא טורחת, מקפיאה, אורזת, ובטוחה שהיא האמא האולטימטיבית! היא בטוחה שהוא מרגיש את מטען האהבה שהיא שולחת לו,
כל חודש מחדש. אבל לא כל כך נעים לו לספר לאימו היקרה, שהוא בכלל לא טועם מהעוגות. הוא לא אוהב עוגות בכלל. הוא אוהב דברים אחרים, אבל לא נעים לו לומר לה, אז היא ממשיכה לשלוח עוגות, והחברים שלו ממשיכים להנות בינתיים, בעוד שהוא בעיקר מרגיש שהיא משקיעה עבור עצמה ובהרגשה הטובה שהיא אמא נהדרת ולמרות שהוא מעריך את ההשקעה, הוא מרגיש שהיא פחות רואה מה שהוא צריך כדי להרגיש אהוב.
בחורה אחרת סיפרה לי, שאמא שלה מאד מקפידה על ארוחת צהרים מבושלת כל יום. כל פעם שהיא חוזרת מהסמינר, אמא שלה ממש “רודפת אחריה עם הסירים”.
היא מנסה להרעיף עליה ממולאים ושניצלים בעוד שהילדה מפרשת את זה כטרחנות וכמעמסה. היא בכלל לא רעבה עד שש בערב והדאגה של אמא שלה חופרת לה ממש. יום אחד היא אמרה לה: “אמא, אני ממש לא אוהבת שאת ככה עסוקה עם האוכל שלי כל הזמן”, והאמא שאלה אותה אם היא לא מרגישה כמה היא אוהבת אותה בכך שהיא מכינה לה אוכל מושקע, כל יום, כל יום (מה שלה עצמה, לא היה כמתבגרת והיא הבטיחה לעצמה שלילדים שלה, יחכה אוכל מבושל!).
“לא. אני מעריכה את הטרחה, בל אני בכלל מעדיפה דברים אחרים כדי להרגיש אהובה”, היא ענתה לה.
הורים רבים בטוחים שדאגה לכל צרכי המתבגר או דאגה לשלומו, הם ביטויים של אהבה. תשאלו כל מתבגר מצוי, אם טלפון מאמא שלו בחצות עם השאלה “איפה אתה?” מתפרשת אצלו כאהבה או כחפרנות. רובם המכריע יפרשו את זה כחפירה ורצון של ההורה להרגיע את עצמו, לא כאהבה למתבגר.
ודברים שאנחנו קונים להם?
מבחינתם, זוהי המחויבות הבסיסית שלנו כהורים לדאוג להם. הם לא רואים בזה “מעבר”, הם יבינו את זה רק אחרי שהם בעצמם יהיו הורים למתבגרים. חכו.
אז מה כן??
מה שבאמת עושה להם את זה, מה שבאמת משדר “אנחנו אוהבים אותך”, הינו משהו אחר לגמרי. זה לא מה שבא לנו באוטומט, או מה שאנחנו בהכרח חושבים שימלא להם את המצברים. זה לא מילוי חסכים של מה שעושה את זה לנו.
הביטוי של האהבה נוצר כשאנו מצליחים ללמוד ולהכיר את התדר שהם קולטים דרכו את האהבה.
על פי רוב, אנשים מעניקים את מה שהם גדלו עליו או הבינו שמבטא אהבה. אבל, וזהו אבל גדול, לכל אדם, ישנה שפה אחרת לאהבה. לאחד זה יהיה תשומת לב לשני זמינות ועזרה, לשלישי הפתעות מרגשות מידי פעם, לרביעי נחוץ מגע (ויש כאלו שממש לא סובלים מגע!) ולחמישי מתנות שמבטאות תשומת לב.
לא כל אחד אוהב את אותו הדבר, ואם אנחנו באמת רוצים לשדר אהבה, עלינו לשדר על התדר של המקבל. לא של הנותן.
כשמתבגר מבין שההורה “קלט את התדר שלו” אז נוצרת אצלו תחושה שהוא אהוב, שרואים אותו, שמבינים למה הנפש שלו זקוקה כדי להרגיש ראויה.
ואם אנחנו לא יודעים? ואם יש לנו כמה מתבגרים?
הדבר הפשוט ביותר הוא לשאול אותם:
מה משמח אותך? מה מרגש אותך? מה אתה אוהב שעושים עבורך? מה גורם לך להרגיש אהוב??? תתפלאו איזה תשובות תקבלו. אתם תופתעו.
>> למגזין המלא – לחצו כאן
ובעיקר, כך נוכל ללמוד איך לייצר אהבה שעובדת, שמעניקה חוסן ובנייה. שבונה אצלם כלי לקבל הדרכה ומקום אוהב ובטוח בתוך עין הסערה. הכותבת היא מייסדת ארגון “אהבת עולם” – הבית המקצועי להורים לנוער מתמודדRead More